עלייה למירון בל"ג בעומר? אצל רבי שמעון בר יוחאי והשתטחות על קברי צדיקים
מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים היא מורשת עתיקה במסורת היהודית מעטים דורשים לגנאי אך רובם דורשים לשבח, אולם בצל העליות ההמוניות נתקלקלו העם בשיר ובהילולא. ימים אלו ימי הקורונה אולי יפעמו אש חדשה בלבות המארגנים והעולים לציון של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר.
על הדרך העולה מעיר צפת עד הכפר מירון בגליל – בהלה ומהומה. צהלת סוסים, נחרת פרדים, נעירת חמורים, קולות של נוסעים ונוסעות, פטפוטי ילדים וזקנים- רעש, המולה ושאון! הכל הולך, רוכב, נוסע ונוהר אל מחוז חפץ אחד...בני אדם לאן?... למירון! אל הצדיק אל ההדלקה! זוהי התשובה האחת שתשמע מפי כל הנוסעים. וכל הדרך מלאה המולת שמחה, תנועת חיים... ומכל מעגל ומעגל של מחוללים, מתוך מחנה ומחנה של מרקדים נשמעת שירה אחרת, יוצא פזמון מיוחד. שם בפינה מעגל גדול של מחוללים... בהם זקנים מטיפוס יהודי ספרד, גם יהודים בוכרים, ליטאים, פולנים, פרסיים, גרוזיים, כולם סובבים במעגל שלובי יד, והקרקע נבקעת רגליהם הרוקדות. כל אוזן מתחרשת לקול המילים המתפרצות מפי כולם יחד בניגון צוהל ומעורר לב: בר יוחאי, בר יוחאי נמשחת אשריך...
כך מתאר יהושע גולדפרב חובב ציון מובהק את ההילולא של רבי שמעון בשנת תרס"ד – 1904 , בדורנו לא נשתנתה המנגינה, אותה עלייה אל ההר אל רבי שמעון בר יוחאי, אותו קהל עם, אותם גווני קהילות, אותה שירה ושמחה. עוד בילדותי בתחילת שנות השבעים, נהג אבי מיום עלותו ארצה ממרוקו לעלות אל קברו של רבי שמעון, כל ימי ילדותי ונעוריי מקומי לא נפקד מאוהל המשפחה אשר נפרש למרגלותיו של הצדיק רבי שמעון וכתיאורו של י. גולדפרב כך חוויתי את העלייה לציון בל"ג בעומר.
תיאור העלייה למירון נשתמרה בהרבה כתובים וזיכרונות של העולים, ש"י עגנון כותב: "מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי לא ראה שמחה מימיו". אך בד בבד עם השנים נשתרשו בעלייה זו אל רבי שמעון תקלות ומכשלות אשר רבנים נדרשו להגיב למה שהתרחש בהילולא זו או בעת הילולא המונית על קברי צדיקים.
להשתטח על קברי צדיקים
קולמוסים רבים נשתברו בסוגיית השתטחות על קברי צדיקים, יש הדורשים אותה לשבח ויש הדורשים לגנאי. העלייה וההשטחות על קברי צדיקים אצל חלק מן האוכלוסייה נחשבת כדרישה אל המתים, או אמונות טפלות. ישעיהו ליבוביץ' לא חסך את שבטו מפולחן הקברים, ואף הרהיב איש אחד באחת מן העצרות ובטון של זלזול קרא לציבור הספרדי 'מנשקי מזוזה לובשי קמיעות ומשתטחי קברים'. בפרסום מסקנות ועדת ביטון, אחת מן ההמלצות הייתה ביקורי תלמידים בקברי צדיקים, ומאותה שעה המדינה כמרקחה ופחות מעשרים וארבע שעות לאחר הפרסום הבהיר העומד בראשה כי לא המליץ שתלמידים יבקרו בקברי צדיקים: "זו טעות, בגרסה המעודכנת של הדו"ח זה לא יופיע. צריך לייצר שיח ברמה גבוהה".
בטרם נעמיק במנהגים שהשתרשו בעקבות ההשתטחות על קברי צדיקים, נעיין בדרך הקצרה לסוגיה זו. הראשון שמצאנו שעולה להשתטח על קברי צדיקים, הוא כלב בן יפונה בדרכו לרגל את ארץ ישראל וכך הגמרא בסוטה (לד, ב):
ויעלו בנגב ויבא עד חברון' – ויבאו מבעי ליה? (למה ויבא בלשון יחיד) אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".
בעל העיון יעקב מציין שתפילתו נשמעה וכלב אכן ניצל מעצת המרגלים. יהושע ניצל מעצת המרגלים בזכות משה ששינה את שמו, "אך עבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו", רוחם של אבותיו המתים ממש היו עמו שניצל מעצת המרגלים. מכאן למדים מדבריו שעל ידי השתטחות על קברות צדיקים, אדם מתמלא מרוחם של שוכני עפר.
רבינו ניסים כותב בדרשות הר"ן (הדרוש השמיני, עמוד רצו ):
באמצעות הנביאים והחסידים יושפע השפע לכל בני דורם וגם אחרי מותם מקומות קבריהם ראויים להימצא השפע שם כי עצותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע הא–לוהי עדיין נשאר בהם המעלה והכבוד ומפני זה אמרו חז"ל שראוי להשתטח על קברי צדיקים ולהתפלל שם כי התפילה במקום ההוא רצויה יותר
מדברי הרמב"ם (הלכות אבל ד) משמע שאין מצוה בהשתטחות על קברי צדיקים, וכך לשונו:
ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
בעל הכסף משנה, מסביר את דברי הרמב"ם כפשוטם, אין שום עניין לבקר את קברי הצדיקים, משום שהצדיקים נזכרים על-ידי דבריהם גם לאחר מיתתם. כיון שנזכרים הצדיקים בדבריהם, אין צורך לבקר בקברי צדיקים. הרדב"ז מפרשת אחרת את דברי הרמב"ם ולפיו משמעות "לבקר הקברות" היא לפתוח את הקבר לפקוד את המת, ויש בכך משום דרכי האמורי, אבל אין חשש מלפקוד את הקברות מבחוץ.
רבי חיים פלטיאל ממגדבורג (פרשן מקרא צרפתי בן המאה ה- 13 ומחבר ספר המנהגים) מוצא דמיון מסוים בין השתטחות על קברות הצדיקים לדרישה אל המתים :
הוי ידוע, כי מאוד אני נפלא על בני אדם הנודרים לילך על בית הקברות, כי קצת היה דומה לדורש אל המתים.
בדבריו ר' חיים פלטיאל קובע שעלייה לקברות צדיקים דומה במקצת לדרישה אל המתים, אך הוא בכל זאת מאפשר ללכת לקברות צדיקים כיוון שהמקום עצמו קדוש וזה יהיה למתפלל לעזר שתפילתו תשמע. וכך גם פסק ר' אברהם דאנציג (מחברם של ספרי ההלכה חיי אדם, בית אדם, חכמת אדם כלל פט אות ז)
איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. ואותן נשים וכן עמי הארץ שהולכין על קברי מתים, וכאלו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם - קרוב הדבר שהם בכלל זה. ונמצא שיש מהגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים.
מדבריהם לא משתמע על איסור מוחלט, אלא על הסכנות היכולות להיווצר וכך להלכה נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפא, ד':
מכבסין ומסתפרין בער"ה ... ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות (מהרי"ל) ונותנים שם צדקה לעניים (כל בו):
והמשנה ברורה סימן תקפא ס"ק כז כותב כך:
הקברות – דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות.
הערך בהשתטחות על קברי צדיקים
מדברי השו"ע נראה שמשמעות הביקור בבית הקברות הרומזים למבקרים לשוב בתשובה שאם לא כן הרי אתם מתים, להזכיר את יום המיתה ולעורר לתשובה ורחמי שמים. הבנה זו על בסיס דברי הגמרא בתענית טז' למה יוצאים לבית הקברות? חלוקים בזה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים כדעת המרן, במטרה לעורר זיכרון אצל האדם ומבקש מן האדם לבחון את מעשיו ותכליתו בחיים כבחינת הפסוק בקהלת ‘טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה’. וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים כדעה המובאת במשנה ברורה וכן בדברי הר"ן, שטעמו משום שבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, יש מקומות שבהם ישנה מציאות של חיות אלוקית יותר ממקומות אחרים ובכך היא משפיעה על נפש האדם ומעוררת את האדם לשיח עם הבורא.
בדברי הרמב"ם 'והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם' אז הרי זה העולה לקברו של צדיק ולומד מתורתו מעל קברו היא פעולה כפולה המייצרת קשר הדוק בין הצדיק למשתטח בבחינת 'כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר' (בכורות). אך כאן נדרשת אזהרה אל המתפלל על קברי צדיקים, ובזה הקפידו כל הפוסקים לציין שהתפילה מופנית לה' 'אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהשי"ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר'.
וכך סיכם הרב חיים דוד הלוי זצ"ל בספרו מקור חיים פרק רצ"ה הלכה א-ב
ראוי והגון לכל אדם להשתדל לעלות למקומות הקדושים להשתטח על קברות הצדיקים ולשאת שם רינה ותפילה... ההולך להשתטח על קברות צדיקים אל יפנה בתפילה ובקשה אל המתים, אלא יתפלל לה' שיעשה חסד בזכות המתים ואף אם רואה בסדורים תפילות שיש בהם פניה אל המתים אל יאמרם.
הנפש הנפעמת בעלייה לקברי צדיקים
הגורמים להתפשטות מנהג השתטחות בקברי צדיקים נובעת כנראה מהתפשטות הקבלה בצפת במה ה-16, התפתחות התנועות החסידיות כן מנהג שנהגו עולי צפון אפריקה והמזרח בדורות האחרונים והעלו מנהגים אלו לארץ. מגמה זו התפשטה בדורנו יותר ויותר מתקיימים הילולות גדולות כמו בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה, בקברו של הבאבא סאלי בנתיבות, אדמורי חסידויות שונות ואף קברי צדיקים בחו"ל שהגדול בכולם הוא קברו של ר' נחמן מברסלב.
הביקור בקברי צדיקים גורם לאנשים רבים תחושה של התרוממות רוח. היא פותחת את הלב אצל המשתטח ומצליחה לנגוע בנימים העדינים והפנימיים של נפשו. אדם שאינו רגיל בכך לא יבין זאת. התפילה השגרתית ביום יום מקבלת משמעות אחרת בעת המעמד מעל קבר הצדיק, זאת תפילה הבנויה על שיחה כנה וישירה עם ריבונו של עולם לבין האדם. פיתוח שיחה כזאת יכולה להתרחש רק בעבודה אישית ומתמדת, כשהייתי מצטרף כילד עם אבי לקברי הצדיקים הייתי מאזין לתפילתו, מן שיחה ייחודית שאין בכוחי לתארה, וכך אמי שתבדל לחיים ארוכים באמצע מעשיה היומיים יכולה לפתוח שיחה ייחודית מול ריבונו של עולם ולוואי והייתי מתקרב לעוצמת תפילתה. בטוחני שבכל בית ממשפחה שורשית ספרדית תוכלו לשמוע תפילה כזאת. אך לא רק שם תשמעו תפילה כזו, היום אנו מכירים שיחות דומות מאותם תלמידיו של רבי נחמן היוצאים להתבודדות ואל תהא קלה בעיניכם תפילה זו, וכך כותב רבי נחמן בליקוטי מהר"ן צז –על מעלת השיחה בינו לבין קונו:
יש משהו עמוק שמביא את כלל עם ישראל על גווניו, לבושיו, טעמיו ומנהגיו להתפלל על קברי צדיקים ולשפוך את לבם לאביהם שבשמים. אך בין מעשה זה לבין התקלות ותופעות שליליות המתרחשות בהילולות המוניות התעוררו לזה לא מעט רבנים וביקשו להרחיק את הציבור מן ההילולות המתרחשות ברוב המון. וכך כותב הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יחוה דעת סימן לה') בתשובתו להרחיק את האנשים משום אי הצניעות וערבוב הנשים והגברים מכשלות בעניין השחיטה והניקור וכותב כך למסקנה:
ושב ואל תעשה עדיף ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים. ויהי רצון שזכותם של רבותינו הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו וכל ישראל ...
אך הגדיל לעשות וכתב רבי יוסף משאש עוד בהיותו במרוקו בשנת תרצ"ד – 1934 על התופעה המתרחבת בעת ההילולות במרוקו והתופעות השליליות ממנהג זה, וכך כותב בספרו מים חיים (או"ח עמוד קסח) בלשון חדה מאוד.
...הרי לך ידידי הדבר מפורש היטב שאין שום מצוה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות ולא בהדלקה כלל ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה הדבר פשוט דעבר על בל תשחית דגופא וממונא ואם היה נותן מחיר ההוצאות השמנים לעניים היה מרוויח שכר טוב ממקור הטוב...
בתחילת דבריו הוא מביא שקלא וטריא וקובע לבסוף ראיות שאין שום מצווה כלל בהשתטחות על קברי צדיקים ולא בהדלקה, ולאחר בירור דבר זה הוא מביא את התקלות שנוצרו כי המנהג כבר היכה שורש בלב ישראל.
ועם כל זה המנהג להשתטח ולהדליק על קברי הצדיקים, כבר היכה שורש עמוק בלב כל ישראל, והגדיל לעשות בכמה מדינות בעשיית הילולת כדולות לכמה צדיקים ידועים בהמון חוגג ובקבוץ גלויות מערים רחוקות ואך בעוונתינו שרבו, המנהג הביא בכנפיו מכשולות רבים ביומי דהילולא באסורים חמורים דאורייתא ודרבנן...ורובם ככולם נוסעים ובאים בשביל זה ביום השבת בפרהסיה...רק מסילת הברזל והעגלות נושאים יהודים עם משאיהם רצוא ושוב בשוקים וברחובות כל יום השבת ולילו עמו ובתי כנסיות ובתי קברות מלאים פה אל פה אנשים ונשים בערבוביא בישא...ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו בהשתקעות גדולה ונוראה וחושבים את זה למצווה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עוון וכל אשמה... וכל זה נמשך ונתגלגל מההילולות הגדולות שעושים בערי הקודש צפת וטבריא יובב"א ...אף שאותם ההילולות נקיים מכל פשע וחטאה חמורה וכבר צווחו עליהם קמאי ובתראי ...ועל כל זה המנהג הולך ומתרחב מדי שנה בשנה ואין לנו על מי להישען רק על אבינו שבשמים, הוא יקבץ גלותיותנו תוככי ירושלים ונגילה ונשמחה בישועתו
אכן מכשלות עומדים לנו בעת ההילולות, כבר הרב יוסף משאש מבין שאין באפשרותו לעקור שורש זה, הוא צווח ומתרעם על כך, הוא טוען שעדיף שהוצאות דלק הנסיעה למירון ימסרו לעניים. ראו כמה פעולות נעשו לדחות את ל"ג בעומר שחל במוצ"ש ליום אחר משום חילול שבת, אך לא עלה בידיהם לדחות את ההדלקה והפכו אש זו כאש המזבח מן התורה שאינה דוחה את השבת. כל הילולא המתגברת וחוסה בצילה מאות אלפי איש גורמת לתקלות רבות ויש להימנע מלהיות נוכח בה, יש למצוא את הזמנים הראויים. בימים אלו ימי הקורונה מן הסתם יוגבלו העליות אל ההר ומספר המשתתפים ובו ישמחו חבריו של רבי שמעון בַּר יוֹחַאי נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ ויפה שעה זו לחשוב על הדרך הראויה בקיום מנהג זה.
בפעם האחרונה שעליתי עם אבי ז"ל לפני כעשרים שנה בערב ל"ג בעומר והוא בן שמונים, בה גמרתי אומר להפסיק לעלות ביום זה ולמצוא את הימים והשקט בהם הנפש יכולה להכיל את ההתייחדות עם הצדיק. באותה השעה בה אני ואבי בדרך העולה אל הציון, ראית בעיניו את ההתרגשות כאילו פעם ראשונה הוא עולה, או כפי שמתארים רבני קשישאי הספרדים אשר אבותם ראו וספרו להם כיצד עלה אור החיים הקדוש אל ההר 'ירד מהחמור, והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה בוכה וצועק: היכן אני השפל נכנס למקום להבת שלהבת קוב”ה ושכינתיה...' עוד צופה באבי ומבלי שים לב וכהרף עין הגיע אחד האדמו"רים וקהל חסידיו שהם בדרכם אל הציון ודוחפים כל איש ואשה העומד בדרכם, מבלי התחשבות באנשים שמסביבם, וכך דחפו את אביו והיו כדורכים על אסקופה, לולי סיוע של אחד מבריוני ההר לא היה עומד בנחשול החסדים. באותה שעה תהיתי בדבר על מעשיהם כתלמידיו של רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ואיני יודע מהיכן למדו לעשות את המעשה הנלוז ואולי כעמי הארצות שהבינו בפשט המילים את דברי הגמרא בשבת "כדאי הוא ר´ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", אך בטוחני שר' שמעון היה נותן עיניו בהם ודוחקם מעליו וצווח רדו מן ההר.
