יהודייה הייתי ויהודייה עוד אשאר
מעשה גבורתה של סוליקה/ מאיר אביטן
המאמר פורסם במקור ראשון 7/12/2018 ר"ח טבת תשע"ט
קידוש השם
חג החנוכה מביא עמו את סיפורי גבורת הנשים בהיסטוריה היהודית "קידוש השם" – מסירות נפש עד כדי להיהרג על האמונה בא-לוהי ישראל ושמירת מצוותיו. קידוש השם החל עוד מאברהם אבינו כשהושלך לכבשן האש באור כשדים והוא מצטרף להרוגי המלכות המופיעים בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי הרצוף במעשי קידוש השם עד לימינו ימי שיבת ציון השנייה- מדינת ישראל. בחג החנוכה עולים דמותם של הנשים הגיבורות, יהודית בתו של מתתיהו, האם (חנה) ושבעת בניה אשר נהרגו על קידוש ה' תוך גילוי גבורת נפש. "אין אומה בעולם נהרגת על קידוש שמו ומוסרת עצמה להריגה אלא ישראל" (תנחומא תצווה ה). וכך כתב גם הרמב"ם באיגרת השמד:
דע, שכל מקום שאמרו ז"ל "ייהרג ובל יעבר" - אם נהרג כבר קדש את השם. ואם היה בעשרה מישראל - קדש את ה' ברבים, כחנניה מישאל ועזריה, ודניאל, ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה...
סיפורה של האם (חנה) ושבעת בניה מתואר במקורות רבים במסורת הבבלית, במדרשי ארץ ישראל ובספרים החיצונים ובכל מקור יש שוני בין הסיפור במעשה האם ושבעת בניה. לדוגמה במסורת הבבלית ובמדרשי ארץ ישראל הסיפור מיוחס לתקופת גזירות השמד ואין פרטים מזהים על האישה ובניה. כמו כן הגבורה של הבנים היא בעמדם מול דרישתו של הקיסר להשתחוות לצלם. במדרש פסיקתא רבתי המיוחס לאחר תקופת האמוראים האישה היא מרים בת נחום וכן האם נהרגת לאחר רצח בניה על ידי הרומאים ולא מתאבדת כבסיפורים המוכרים "...ונטלו את מרים אמם והרגו אותה". בספרים ה'חיצוניים' הסיפור שונה הן בתקופה המדוברת והן בתוכן הסיפור, בספר מקבים ב' הסיפור מיוחס לתקופת שלטון היוונים וגזירות אנטיוכוס. הגזירה אינה להשתחוות לצלם, אלא לאכול בשר חזיר וכנראה מהימן יותר וגם שם אין פרטים על שם האם "מעשה ששבעה אחים ואמם נתפסו..." (מכבים ב) או כפי שמופיע בבבלי "זו אישה ושבעת בניה" המקור לשם חנה, הוא ספר יוסיפון, שבחלק מנוסחיו נקראה האישה חנה ומשם ככל הנראה השתרש הדבר.
מסע זה במעשה האם (חנה) ושבעת בניה הוא דוגמא לגלגולו של המעשה, אולם עיקר המעשה החוזר בכל המקורות הוא מעשה קידוש השם של האם ובניה.
גבורתה של סול – סוליקה ממרוקו
פתיחה זו הבאתיה בפניכם כי חשקה נפשי לשתף אתכם בסיפור ידוע הדומה למעשה חנה, קידוש ה' של יהודייה ממרוקו סול-סוליקה. על תחילת המעשה קיימת שונות בין חוקרים ובין המספרים את המעשה, אך ניתן לציין מס' עובדות כי סוליקה, או בשמה המלא סול חגואל, נולדה בטנג'יר לפני מאתיים שנה, המעשה מתרחש בהיותה בת 17 בלבד. סוליקה (סול) הקדושה הייתה גיבורה יהודייה ממרוקו ומתה על קידוש השם בשנת צדק"ת (1834). היא הוצאה להורג לאחר שהואשמה בתואנת שווא שהתאסלמה עזבה את דת האיסלם ועל פי דיני הקוראן דינה מוות על מעשה זה (החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַדּה). למורתד ניתנים שלושה ימים לחזור מן הצעד הזה ואם אינו עושה כן דינו מיתה. סוליקה סירבה להמיר את דתה ועל כך שילמה בחייה בבחינת מות קדושים ותבעה את הלשון "יְהוּדִיָּה הָיִיתִי וִיהוּדִיָּה עוד אֶשָּׁאֵר".
גם במעשה זה בדומה לחנה, רבים התיאורים בהשתלשלות האירועים במעשה זה, אם כי העיקרון של "מסירות נפש עד כדי להיהרג על האמונה בא-לוהי ישראל" הוא המפתח בסיפור. היו שרצו לפקפק באמת ההיסטורית אך במחקרו של פרופסור אליעזר בשן בכתב העת "פעמים" גיליון 117 המביא את סיפורה של סוליקה תוך כדי ראיות ותעודות המאמתות את המעשה. הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1837, בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה. הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליקה ׳הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה׳, סיפורה של סוליקה וסבלה ריגשו אותו עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה. בשן מביא תעודות המאשרות את אמיתות הסיפור על סוליקה, התעודות נכתבו בידי שני דיפלומטים אב ובנו שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו, מתעודות אלו עולה שפרשת סוליקה הקדושה עשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם כל דיפלומטים אירופיים שפעלו במרוקו.
מעשה וגבורתה של סוליקה היו ידוע אצל עולי קהילות מרוקו, מעטים מחוץ לקהילה זו נתוודעו למעשה זה, לא רק בידיעת סיפור זה כשל החינוך הציוני בארץ ישראל אלא בכלל בכל תמונת הדרה ויופיה של קהילת עולי המזרח ומעשיהם הציונים, הגות ותורה מרתקת נעלמה מאיתנו. כיום נעשה תיקון בבחינת ל"החזיר עטרה ליושנה" ולא רק לקהילה זו אלא לרבים משאר הקהילות, מעשה סוליקה היום מוכר יותר ומוזכר במערכת החינוך ואף יש פעילויות חינוכיות העוסקות בדמותה וגם בדמויות של מסירות נפש כגון אצל קהילות יוצאי אתיופיה ואחרים שראויים להעמידם על נס.
שירת מעשה גבורתה של סוליקה
חכמי ומשוררי מרוקו הכירו את מעשיה גבורתה של סוליקה שזכה לתיאור נרחב בשירה ובפיוט ואף חיברו שירה רבה בשבח הצדקת אשר מתה על קידוש ה'. בראשונה הוא שירו של החכם הידוע בגדולת תורתו ומעשיו המופתיים רבי יעקב אבוחצירא (1807-1880) שלמעשה היה חי בתקופת האירוע, שירו מתחיל במחרוזת פתיחה:
אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אַשְׁרֶיהָ/ אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה לֶאֱלֹהֶיהָ
רָאוּהָ בָּנוֹת וִיאַשְּׁרוּהָ/ מְלָכוֹת ופילגשים ויהללוה
ואחר כך ט"ו מחרוזות המספרות את מעשיה וגבורתה ומדמה את מעשיה למעשה עשרת הרוגי מלכות וחנה עם שבעת בניה.
נְשָׁמָה זַכָּה בְּקִרְבָה טְהוֹרָה/ אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מַעֲלָה סְדִירָה
אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה/ גַּם חָנָה עִם שִׁבְעַת בָּנֶיהָ
או שירו של רבי שמואל אלבאז (1790- 1844) העוסק בשבח הצדקת סוליקה המורכב מאחד עשר מחרוזות.
שִׁמְךָ יָהּ קִדְּשָׁה / נַעֲרָה בְּתוּלָה
עֵת לְקַחְתָּהּ אִשָּׁה / רָצוּ בְּנֵי עַוְלָה
עֵדוּת שֶׁקֶר קָשָׁה / הֵעִידוּ בְּכִסְלָה
אָמְרוּ כִּי גָעֲלָה / בְּדָת תּוֹרָתְךָ...
ועוד רבים ממשוררי החכמים במרוקו המתארים מעשה זה בשירתם, אך מבקש לצעוד יחד אתכם אל מורי ורבי הרב חיים שושנה זצ"ל (להלן הרח"ש). בין גדולי המשוררים העולים ממרוקו, שהיה מבכירי הרבנים ממרוקו ששלט במכמני השפה העברית ו"הבקשות" שנהגו קהילה זו וכבר כתבתי עליו במוסף זה. הרב חיים שושנה היה חברו לתורה של מו"ר אבי עליו השלום והם טמונים זה ליד זה בבית העלמין בבאר שבע. בשנת תשמ"ד בעודי תלמיד שנה א' בישיבת ההסדר זכיתי לקבל מידו את ספרו "רחש ליבי דבר טוב", בספר זה הופיעו פיוטים שכתב, דרשות לבר מצוה שירי ישועה והצלה, אולם בתוכו טמונה מסה ייחודית העשויה מחריזה מרתקת אשר עשתה עליי רושם בצעירותי, החריזה היא שירה המתארת את מעשיה של סוליקה ממרוקו. על מעשה זה שמעתי בחצאי משפטים ודרך ספרו נתוועדתי ברגש למעשה גבורתה.
בשנת 1951 (תשי"ב) יצא קול קורא לתחרות שירה על "סוליקה הצדקת" על ידי חברת "מגן דוד" אשר הוקמה בקזבלנקה בשנת 1919 ושמה לה למטרה להחיות את השפה והתרבות העברית בקרב צעירים ומבוגרים. 24 מתחרים ממרוקו הגישו את כתביהם לוועדה בירושלים שהורכבה על ידי סופרים ואנשי מדע. אברהם אלמאליח (1967-1885) היה עיתונאי ואיש ציבור ישראלי, ממנהיגי הקהילה הספרדית ביישוב, חבר מועצת עיריית ירושלים, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי וחבר הכנסת הראשונה. יצחק בן צבי נשיאהּ השני של מדינת ישראל. משה כרמון (1891-1954) כתב מאמרים ומסות על ספרות עברית וכללית היה מעובדיו הקבועים של הארץ, השלוח, מאזנים. יצחק רפאל מולכו, (1894-1976) היה עיתונאי, היסטוריון, פעיל ציוני, איש עסקים ואיש ציבור ישראלי יליד סלוניקי, פעיל בקהילות הספרדים בירושלים ובישראל. ד"ר יוסף יואל ריבלין ( (1889-1971היה מזרחן ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה ללשון העברית, אחד מבניו הוא ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל.
הועדה במכתבה מיום ב' חשון תשי"ג (21/10/1952) זיכתה את שירו של ר' חיים רפאל שושנה בפרס הראשון, לצערי מסה זו אינה בין המפורסמות כי הרי משוררי הקהילה המזרחית/המגרב לא זכו להוקרה ולהערכה של המערכות השלטוניות על מפעלם העברי ואף לשטר ישראלי לא זכו, וכך שירתם נגוזה כי איננה מן הממסד של "השירה העברית".
מסה זו מורכבת משמונים וחמש מחרוזות אשר כל מחרוזת מכילה ב' שורות ובכל שורה חמש מילים, מבקש מכן להלך עמי בחרדה בתוך שורותיו המליצות והמרגשות אשר הפכו מעשה זה לתמונה חיה, מאידך נפשי מתהפכת עקב הגשה חלקית וחצאי מחרוזות משירתו המורחבת בספרו.
בטנג'יר העיר הבנויה לחוף ימים:
רח"ש פותח את שירתו במידע הנוגע לשם האב ומשפחתו, הולדת הבת סול, מקום מגוריהם, ויופיה המיוחד של הבת סול וכך מתחילה חריזתו.
לְ"חַיִּים חַתְוֵיל" מִנְּשׂוּאֵי אִשְׁתּוֹ "שִׁמְחָה" / בַּת נוֹלְדָה לְחֶדְוַת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה
וְהַבַּת יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה / בְּמִינָה יְחִידָה, כָּל רוֹאָה יִשְׁתָּאֶה...
וְתֵצֵא "סוֹל" כְּלוּלָה, בְּיָפְיָה וַהֲדָרָה / פְּתוּכָהּ מִנֹּעַם, עֲרוּכָה בַּכֹּל וּשְׁמוּרָה...
הוֹרִים חֲרֵדִים וּצְנוּעִים, יְשָׁרִים וּתְמִימִים / בְּטַנְגֶ'ר הֵעִיר הַבְּנוּיָה לְחוֹף יָמִים
מְקוֹם שָׂם אוֹקְיָנוֹס וְתִיכוֹן נָשָׁקוּ / בֵּין בִּרְכֵּי הַמָּסֹרֶת בִּתָּם חִבֵּקוּ
במחרוזת השורות הבאות מתאר רח"ש את הדאגות הסמויות של ההורים, החששות מקשרי הידידות עם חברתה המוסלמית ולבסוף הפסקת הקשר.
מֵרִיסֵי עֵינֵיהֶם שָׂשׂוֹן וָגִיל נִבָּטוּ / אוּלָם נִימֵי הַנֶּפֶשׁ מֵחֲרָדָה רָטָטוּ
מַשֶּׁהוּ כְּאִלּוּ אֲלֵיהֶם יְגֻנַב וְיָעִיק / הוֹלֵךְ וּמִצְטַבֵּר, הוֹלֵךְ וּמְאַיֵּם וּמַזְעִיק
וּכְכָל אֲשֶׁר תִּגְדַּל וְתִיף הָעַלְמָה / כֵּן תַּטְרִיד לִבּוֹתָם הַדְּאָגָה הַנַּעֲלָמָה...
לְאַט-לְאַט הִתְחִילָה מְצַמְצֶמֶת יְצִיאוֹתֶיהָ / וּלְבַסּוֹף גָּמְרָה לְנַתֵּק קִשְׁרֵי יְדִידוֹתֶיהָ
שֶׁבֵּינָה וּבֵין " טַהְרָה " הַשְּׁכֶנֶת – הַמֻּשְׂלְמִית / נַעֲרָה כְּגִילָה – מִלְּהִתְחַבֵּר לָהּ וּלְהַעֲמִית...
מחרוזת השורות הבאות מתאר הרח"ש את תגובת השכנים המוסלמים על התנהגותה של סוליקה ובניית האשמת שווא שלבסוף הביאה למותה של סול.
הַשְּׁכֵנִים, כַּמּוּבָן, חִכּוּ לְבִקּוּר הַיְּהוּדִיָּה / הוֹקָרַת רַגְלֶיהָ עוֹרְרָה בְּלִבָּם תְּמִיָּה...
עַל הֶעְדֵּרָהּ לֹא יָכְלוּ לְוַתֵּר / וְיַחְקְרוּ לָדַעַת מַדּוּעַ מִפְּנֵיהֶם תִּסְתַּתֵּר...
וָיְטַכְּסוּ עֵצָה וְיִתְחרשׁוּ כָּל – הַלַּיְלָה / וְיַחְבְּלוּ תַּחְבּוּלוֹת לִמְצֹא תּוֹאֲנָה וַעֲלִילָה...
לִנְקֹט בְּטַכְסִיס, שֶׁקֶר עָלֶיהָ נִטְפּוֹל / לֵאמֹר : לְהָמִיר דָּתָהּ הִתְבַּטְּאָה, סוֹל !...
הֶעֱבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וָיָפִיצוּ הַשְּׁמוּעָה / וָתֵהֹם כָּל הָעִיר מִקּוֹלוֹת הַתְּרוּעָה
הִתְבַּטְּאָה הַיְּהוּדִיָּה, הִתְבַּטְּאָה, דָּתָהּ לְהָמִיר / רוּצוּ מַהֵר, הִזְעִיקוּ אֶת הַ "אָמִיר"
עַל – הַבַּיִת נָסַבּוּ, בְּחָזְקָה הִתְדַּפָּקוּ / הָעֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת, מֵאֵשׁ דָּת דַּלָּקוֹ
הביאני הרח"ש אל החדר הפנימי
בחלק זה של שירתו מבקש הרח"ש להכניסנו אל חדרי החדרים בבית משפחת סול ולשמוע את רחשי הלב של ההורים, כיצד השבר הזה בא עליהם? ומאידך את מסירות הנפש של ההורים תחת בתם "מי ייתן מותנו תחתיך" לעומת הבת סול המוכנה לעקידת יצחק.
וּבִפְנִים הַבַּיִת יָד עַל חֲלָצַיִם / הַלֹּא נִצְבַּט וְהַבִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם
שָׁלוֹשׁ הַנְּפָשׁוֹת יַחַד מִתְחַבְּקוֹת מִתְלַחֲצוֹת / מִתַּעֲרֹבֶת זֶרֶם הַדְּמָעוֹת פְּנֵיהֶן רוֹחֲצוֹת
הוֹי בִּתֵּנוּ הַחֲמוּדָה, אָבַדְנוּ, אָבַדְנוּ! / אֲהָהּ, הוֹרִים, הֲמוֹן פְּרוּעַ הִקִּיפָנוּ!...
מִי יִתֵּן מוֹתֵנוּ אָנוּ תַּחְתַּיִךְ / מִי יִתְּנֵנִי תְּמוּרָתֵךְ כַּפָּרַת עַצְמוֹתַיִךְ...
אַל תִּדְאֲגוּ לִי הוֹרִים יְקָרִים / זֹאת גַּאֲוָתִי – אָמוּתָה מוֹת יְשָׁרִים!...
בשורות הבאות מתאר הרח"ש את המתרחש מחוץ לבית, השכנועים והשידולים של האמיר לא נכנסו לאזניה של סול להמיר את דתה.
בַּחוּץ " אַלְלָה ואכּבּר, חַבְרֵי הָאָמִיר" / סוֹל :" הֵם הִגִּיעוּ, כְּבוֹדִי לֹא אָמִיר!"
מִזְּרוֹעוֹת הוֹריה הִשְׁתַּמְּטָה, הַדֶּלֶת פַּתָּחָהּ / קָחוּהָ תִּפְשׂוּהָ – כל הָעֵדָה צָרְחָה
בְּעוֹז נֶפֶשׁ וּבְחֹזֶק לֵב צָעֲדָה / כַּחַלְמִישׁ צוּר לִפְנֵי הָאֲמִיר עֲמָדָה
כָּל שִׁדּוּלָיו לְאָזְנֶיהָ לֹא נִכְנָסוּ / וְאִיּוּמָיו – מִבְצְרֵי עֶמְדָּתָהּ לֹא הָרסוּ
מָווֶת אֶבְחֲרָה מֵהְיוֹת בַּת בְּלִיַּעַל / הֵשִׁיבָה מִתְעַקֶּשֶׁת – וּדְבָרָיו נִשְׁאֲרוּ מַעַל...
יְהוּדִיָּה הָיִיתִי וִיהוּדִיָּה עוד אֶשָּׁאֵר / בֶּאֱמוּנָתִי אָמוּת וּבְדַת עַמִּי אֶתְפָּאָר!
מְיֹאַשׁ וְנִכְלָם הָאָמִיר דַּעְתּוֹ הִבִּיעַ / לִפְנֵי סוּלְטָאן בְּפָאָס הַדָּבָר יַגִּיעַ
המחרוזת הבאה פותחת בניגודיות לסיפור העקידה, מחבר הפיוט "אם אפס רובע הקן" שבמרכזו עקידת יצחק מציין את יחס האב אברהם אל בנו יצחק "האב על בנו לא חסה" וכך ממשיך המחבר בתיאורו דבריו של יצחק: "רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה, נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה, אָבִי אוֹתִי כַּכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה, לֹא תַּחְמֹל וְלֹא תְּכַסֶּה. כאן הרח"ש משתמש במילות העקידה אבל בצורה הפוכה, מתאר את דברי האב של סול ההפוכים ממעשה העקידה "האב על בתו רחמיו נכמרו" ואין רצונו להקריב את נפש בתו והיא לעצתו של האב מגיבה "הפעם בל אובה ואשמע", הפוך רוצה להיות ככבש הנעקד.
הָאָב עַל בִּתּוֹ רַחֲמָיו נִכְמָרוּ / מִדְּאָגָה עַצְמוֹתָיו לְפִי שְׁאוֹל נִפְזָרוּ
לְבִתּוֹ הַיְּחִידָה הָאֻמְלָלָה, עָרַךְ מִכְתָּב / וּבְדֶמַע לֵב וְדָם כבד כָּתַב
לְבִתִּי טְהוֹרַת הַלֵּב וְזַכַּת הַנֶּפֶשׁ / הוֹאִילִי נָא לִקְרֹא לְמַאֲסָרֵךְ חֹפֶשׁ
בְּקַבָּלֵךְ דָּתָם לְמַרְאֵה עֵין רוֹאֵךְ / וְעַל דָּתְךָ תִּשְׁמְרִי בְּסִתְרֵי לִבֵּךְ..
לַעֲצָתוֹ הַפַּעַם בַּל אוֹבֶה, וְאֶשְׁמַע / בְּקֶרֶב עַם זָר לֹא אֶטָּמַע...
ובשורות הבאות מתאר הרח"ש את הובלתה של סול אל הסולטאן ועמידתה האיתנה של סול מול מסע השכנועים של הסולטאן, אחר כך מול הקאדי ולבסוף מול רב העיר.
לִפְנֵי כֵּס הַסּוּלְטָאן סוֹל הוּבָלָה / לֹא נָפַל לִבָּה וְלֹא נִבְהֲלָה...
הוֹשִׁיעִי, הוֹשִׁיעִי, חַיֶּיךָ אַל תְּסַכְּנִי / חוּסִי נָא עָלַי, חֲנִינִי, חֲנִינִי
וְהִיא בְּאַחַת : טְהוֹרָה אָמוּתָה בְּדָתִי / בְּטָהֳרָה אֵל עָל אָשִׁיב יְחִידָתִי
הוֹד מַלְכוּת לֹא יִקַּח לְבָבִי / וּשְׁנֵי עֲדָנִים לֹא יוֹלִיכוּנִי שֶׁבִי
לַשְּׁוַא הִטִּיף הַקָּאדִי אֶת אִמְרוֹתָיו / לְחִינָם בִּטֵּא רָב הָעִיר בִּשְׂפָתָיו
בדברי המחרוזת כותב הרח"ש "לחינם ביטא רב העיר בשפתיו" אז בימי צעירותי הבנתי שאכן דעת חכמים אינה נוחה ממעשיה של סול וכנראה מולם עמדו דבריהם של הרמב"ם באיגרתו הידועה "איגרת השמד" (או מאמר קידוש השם) באיגרת זו, עוסק הרמב"ם בתגובה היהודית הראויה לתופעת השמד במרוקו ובספרד. האיגרת נכתבה כתגובה למאמר שכתב חכם אלמוני, אשר יצא בחריפות כנגד אותם שלא עמדו בשמד וקיבלו בפיהם את הדת האסלאמית. הרמב"ם יצא נגדו בחריפות, וקבע שהאנוסים שנאלצו להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייהם, אין דינם כדין עובדי עבודה זרה, ולא חל עליהם הכלל של ייהרג ואל יעבור. "וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים הַמְפוּרְסָמִים יִגְמְלֵם הַ' גְּמוּל טוֹב עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב – יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ בְּאֹנֶס הַשְׁמֵד וְעוֹשִׂים מִצְווֹת בַּסֵּתֶר, אֵיך לֹא יִגְמְלֵם הַ' עַל כָּך, וְלֹא יִהְיֶה הפְרִשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה; בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עַבְדּוֹ?" בכך קבע הרמב"ם שלא רק שהתאסלמותם של יהודי המגרב לא מוציאה אותם מכלל ישראל, היא אף הופכת אותם לחולייה נוספת בשרשרת רדיפות היהודים במהלך הדורות. עם זאת, הפציר בהם לעזוב את ארצם מהר ככל האפשר, כדי שיוכלו לקיים את אמונתם בגלוי. אך הפעם בעיוני שוב בשירתו, ראיתי את דברי הרח"ש בפירושו על מסה זו בשם "דבר טוב": "לחינם ביטא רב העיר בשפתיו", כלומר משפה ולחוץ, שאין פיו ולבו שוים". האם סול הבינה מדברי החכמים שמעשיה נכונים ?! האם דברי חכמים הם רק מלבחוץ?! אתמהה!
וכך מסיים הרח"ש את שירתו ומעשה גבורתה של סול הצדקת.
לְתַלְיָן קָרָאוּ…עֵת הַמָּווֶת הִגִּיעָה / וְחַרְבּוֹ הַשְּׁלוּפָה לֹא אוֹתָהּ הִפְתִּיעָה
לִרְחֹץ אֶת יָדֶיהָ הַזַּכּוֹת בִּקְשָׁה / וּזְקוּפַת גֵּו, בִּצְעָדִים בְּטוּחִים נִגְּשָׁה...
הַבִּיטִי, אֻמְלָלָה, דָּמֵךְ כְּבָר שׁוֹתֵת / לֹא מַסְפִּיק, הָתֵז הָרֹאשׁ מוֹתֵת
שׁוּבִי חִישׁ, אַל תּוֹסִיפִי הִוָּאֵל / וְהִיא בְּשֶׁלָּהּ – דּוֹבֶבֶת " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל "
אלו הם סיפוריהם של גדולים מן האומה היהודית אשר סיימו את חייהם למען קדושת השם באמירת שמע ישראל.
