מאיר אביטן תש"ף
ליל הסדר, מימונה – קורונה: חג המשפחה
שעה זו חג הפסח תש"פ, עם ישראל התכנס למשפחתו הגרעינית בעקבות מגפת הקורונה, כעת לקראת צאתו של חג הפסח מנהגם של יוצאי קהילות מרוקו, חגיגת המימונה תישאר בתוך המשפחות הגרעיניות ולא תצא אל המעגלים החברתיים. רבים נתנו פרשנות לטעם אולם בהשפעת הקורונה אנו יכולים להבין מה טעם קיום שמחה זו ואף התפשטות מנהג זה ברחבי קהילות ישראל.
חג הפסח חג המשפחה
בשנה זו נתבקשנו לחגוג את הסדר וחג הפסח בתוך המשפחות הגרעיניות רבים מן המשפחות ישבו לסדר קטן בו נוכחים אב, אם וילדיהם. משפחה מצומצמת ללא הרחבה של מעגלים נוספים מבני משפחה או חברים. בעיון בפסוקי התורה התורה העוסקים בקיום הסדר הראשוני אנו נבחין בדגשים ייחודיים של התא המשפחתי בליל הסדר אותו מבקש התורה לחזק. מעגלי השמחה בקיום הסדר מצומצמים מאוד וכמעט דומים לסדר שחגגנו השנה בעקבות הקורונה. התורה מקפידה בדבריה על קיומו של התא המשפחתי עוד בטרם יציאה ממצרים, בו אנו ההורים מתבקשים להעביר את המורשת והמסורת אל הילדים, הפסוקים חוזרים ונשנים "והגדת לבנך", "ושננתם לבניך", "והודעתם לבניך", ישנו ציווי המבקש מן העם לשמור על התא המשפחתי, להיזהר מן הרוחות הנושבות בחוץ מן מרד הצעירים וכדי לוודא שאכן המסורת והמורשת תעבור יש לפעול בשעה זו רק בתוך המשפחה הגרעינית.
כשאנו מתבוננים במעשיו ובגזירותיו של פרעה החושש מריבוי בני ישראל הוא מכך מכביד על עליהם את העבודה, עבודת פרך, אבל התוצאה שונה "כן ירבה וכן יפרוץ" , על כן מתכנן פרעה אסטרטגיה חדשה לפעולה, הוא מעוניין לגרום להתבוללות בני ישראל במצרים "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו", כתוצאה מהיעדר בנים יאלצו בנות ישראל לשאת גברים מצריים ובכך העם היהודי יתבולל בתוך העם המצרי ואלו הם דברי אור החיים הקדוש (שמות א' טז')
והנה עצה חכמה יעץ פרעה בדבר זה לבל יוכלו עלות מהארץ, והוא כי באמצעות שיהרגו כל זכר ויתרבו הנשים והן האשה טב למיתב טן דו ויתחברו נשי ישראל עם המצריים ויתחתנו בהם ומעתה אין מציאות לעלות מן הארץ כשיהיו לעם אחד... ואם היו מתחתנים עם המצריים לא היתה בר מינן תקומה לשונאיהם
מזימה לא צלחה בידו, עם ישראל גבר על גזירותיו של אותו פרעה- פירוק התא המשפחתי העברי. גזירה זו שרצה להחיל פרעה על העם עברי הרגיש מאת ה' במידה כנגד במידה וכך בעת מכת בכורות בה נהרג כל בכור מצריים שבכור זה שימש כחוליה בשרשת הדורות בין האב לבין שאר בני המשפחה המצרי.
כעת בטרם יציאת העם ממצרים, כיצד עבדים יכולים להפוך לאומה עברית? כיצד יוכלו לעמוד באתגרים המחכים להן ביציאה מן הארץ? מלמדת אותנו התורה שבראשונה יש לחזק את התא המשפחתי. על כן מצווה משה את בני ישראל לקחת "איש שה לבית אבות שה לבית". המטרה ברורה יש רצון לאחד את המשפחה הגרעינית סביב קרבן פסח, כאשר אבות ואימהות, בנים ובנות מסביב לשולחן, בבית אחד יאכל, אין רשות לאחד מבני המשפחה לעקור לבית אחר, ממש כפי שהורו לנו קברניטי המדינה בפסח זה, אל יצא איש מפתח ביתו ואף נאלצו שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לתת דוחות. ובאותה שעה בה כולם מסביב השולחן המורשת והזהות העברית עוברת לדור הבא, התא המשפחתי מתחזק, על בסיס זה מובנים לנו מנהגי הסדר העוסקים במצוות והגדת לבנך – בהעברת המורשת מאב לבן וההתייחסות לארבעת הבנים, בני המשפחה השונים בתפיסתם ובדעותיהם אך הם שייכים כעת לאומה העברית בשעה זו. ומתוך המשפחה הגרעינית יוכלו בני ישראל לצאת אל העולם הרחב, אל הקמת אומה, קבלת תורה וכיבוש הארץ. ללא יסוד התא המשפחתי אומה זו לא תעמוד ברוחות הנושבות בחוץ.
תורת האב ותורת הרב
בטוחני שבסדר זה של השנה נשמע לא מעט הורים המתארים את העברת המסורת והמורשת בדרך נינוחה ולא מלחיצה, ברוגע ובסבלנות, הם עסקו בסיפור הגאולה, בבירור משמעות התא המשפחתי וחיזוקו. קודם הקורונה תקלה אחזתנו, את האחריות השארנו על המחנכים, המורים ואנו הפכנו להיות בתפקיד נהגי הסעות ולבסוף כמין "כספומט", את האחריות שמנו על שכמי המורים, ויצאנו להיות אנשי עבודה וקריירה מן הבוקר עד שקיעת החמה. אנו חשבנו לתומנו שאם ניתן את האחריות החינוכית בידי המורים הטובים הכול יבוא על מקומו בשלום. ועל כך עינינו דאבה ואולי מתוך עת צרה זו ממנה ייוושע ישראל.
בצעירותי עוד מסורת בית אבא הייתה בלשוני ומעשיי ומשעה שהפכתי להיות צעיר בישיבה התיכונית ובהסדר זנחתי את תורת בית אבא, החכמתי בתורת הרב ואף הרהיבו רבותיי והרחיבו תורה לזו 'דין אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת'. ובבית אבא הייתי אומר לאבי 'כך אמר הרב...' והיו פניו חתומות. כך אט אט זנחתי את מורשת הבית, בתי המדרש בהם למדתי הביאו בפנים רוח חדשה ותורה חדשה. עברו השנים עד לעת באו ילדיי לעולם והבנתי את טעותי במעשיי ומעשה רבותיי בגישתם ובתפיסתם את עולם הבית. ברוך ה' אט אט ובעמל רב ובסיועו של אבי החזרתי נשכחות ממורשת בית אבא אך עדיין נפשי פצועה מן כור ההיתוך שנתבקשתי לעשות בימים ההם.
באותה העת זכיתי לקרא תורה אחת של אחד מהוגי הדעות רב גדול ומנהיג ציבור שהטביע חותמו ובשנים האחרונות תורתו נשמעת בקול רמה, הרב יהודה ליאון אשכנזי. במאמרו תורת האב ותורת הרב (זה היה שיעורו האחרון ז' תשרי התשנ"ז אשר נשא את דבריו והם פורסמו לראשונה בכתב העת 'שנה בשנה' תשנ"ח ומאוחר יותר עובד בספר 'סוד העברי').
בתפיסתו של הרב אשכנזי ספר שמות אינו מנותק מספר בראשית, ספר שמות פותח "ואלה שמות בני ישראל..." הוא מזכיר לנו מי שירד למצרים ומי שיצא ממצרים הם משפחת יעקב, ספר בראשית הוא ספר על המשפחה הנבחרת, משפחת אברהם, יצחק והאיחוד במשפחת יעקב.
הרב אשכנזי מתאר בדבריו שתי מערכות המבססות את היהדות וקורא להן תורת האב ותורת הרב. תורת האב היא הזהות שעוברת דרך ההיסטוריה והמשפחה, יסוד האמונה נובע מהזרימה הבין דורית העוברת מאב לבן וכן הלאה עד אברהם אבינו ואילו תורת הרב – תורת משה היא הזהות שעוברת דרך ההלכה. הוא מדגיש שהמסורת היהודית מלמדת אותנו שקודם כול צריך את תורת האב, את ההעברה מאב לבן, ואחר כך מגיע השלב הבא, הקומה הנוספת תורת הרב - תורת משה. תורת הרב ייתכן שהיא אף זו המרובה אולם עם כל זאת היא אינה אלא באה לבסס ולמקצע את תורת האב המושרשת בעצמיותם של הבנים מניטו מציין: "תחילת הכפירה היא בהחלפת 'א-לוהי האב' ב'א-לוהי הרב'" אם אנחנו הופכים את הסדר ומתחילים בתורת הרב אנחנו מגיעים לנצרות.
במשך שנים אנשי חינוך ותורה בקשו לעקור ולאו בכוונה, תלמידים ותלמידות מתורת הבית ולחנך אותם בדרך ה'אמת'. אנו חייבים להבין שהשורש מתחיל מעיצומו של חג פסח 'והגדת לבנך' שורש הבית. המאמץ של כל רב ומחנך כיום הוא לפעול ולראות את הזהות התרבותית והדתית הבאה מן הבית. ב"ה היום אני מקפיד לומר 'אבי היה אומר כך, מורשת בית אבא היא...'
אבל זה ברור כל פעם שיש איזה פילוג בעם ישראל זה בא לא מהשבטים דרך האבות אלא מהשבטים דרך הרבנים ולכן מושם הדגש על זה, יש תחרות בין שתי הממדים האלו... אתה עובר מבית המדרש האחד לבית המדרש השני זה כמעט עולם אחר לגמרי זה לא בא מהאבות כי מה ההבדל יש בין יהודי של מרקש ויהודי של שטרסבורג ויהודי של ירושלים? אין הבדל! כולנו בני אברהם יצחק ויעקב. ההבדל בא מהרבנים ...
כאשר שרשי העם העברי חזקים ועוברים דרך האבות ומאב לבן וכך אחורה עד אשר אנו מגיעים אל האבות אז יהיה אפשר להשלים את האיחוד של העם.
אנו צריכים להגיע לשלב של איחוד העם, ועד כאן זה לא הצליח. זה המצב בחזרה מהגלות, אחרי אלפיים שנה, חזרנו דרך שבטים. ואנחנו לפי סודות הקבלה בסוף תקופת משיח בן יוסף, קיבוץ גלויות, סוף הגלות, הציונות הראשונה נאמר, ומה שמחכים זה דווקא השלב השני של איחוד העם, ואני רוצה לדבר על זה. דווקא במקביל למה שקרה ביציאת מצרים... אחרי החזרה לציון המצב הוא ככה : חזרנו לרסיסים והבחירות האחרונות גילו את זה, שמה שצריך לעם זה מי ש או מה שמאחד אותו... אבל מה שקרה בשנים האחרונות... מה שאני רוצה להסביר זה אם אנחנו שומעים את עצמנו, מה מאחד אותנו, אפילו בחדר הזה מה מאחד אותנו? הכל שונה, הכל, הכל שונה! נוסח התפילה... אנחנו צריכים להכין את עצמנו לדרך המלך של איחוד העם. יש רק דבר אחד שמאחד אותנו, זה האבות: אברהם יצחק ויעקב. לכן מבחינה פדגוגית צריך לחזור, להתקשר לזהות העברית של האבות כי כל הקהילות שלנו זה שבטים, שבטים, שבטים... שיירי שבטים!... מאחורי כל מה שמבדיל ביננו ותדעו שזה עמוק, אין בית מדרש שדומה לשני אין בית דין שדומה לשני, הכל מפולג, חוץ מהקשר לאבות, ואין אבות אלא שלושה: אברהם יצחק ויעקב... אבותינו זה אברהם יצחק ויעקב.
מימונה
אם כך חג הפסח בכל שנה וליתר שאת בשנה זו מבקש מאיתנו לחשב מסלול חדש עם בנינו ובנותינו, מה היא תורת הבית?! בהגדה של פסח לא הזכרנו כלל את תורת הרב – את משה רבנו, אנו מתפללים "לא-לוהי אבותינו" ולא לא-לוהי הרב ואף לא לאלוהי משה רבנו. בשעה זו שיסודות הבית חוזרים לצורתם הראשונית, למעין בראשית יציאת מצרים המקורית, עלינו לחזקת את תורת האב. אשרי האיש אשר חיל יאזרנו וישים בראשו כי יש הלימה בין המעשה החינוכי בבית לבית הספר או המדרש, כשהתהליך החינוכי של המורים מתווסף למעשה החינוך של תורת הבית ומקומו של כל צלע בתהליך החינוכי ברור נוכל לבנות יחד את הגשר המרתק הזה.
טעמים רבים לקיום שמחת המימונה אצל יהודי מרוקו. אך מבקש לצעוד בדרך בה הלכתי עד עתה בקיום הסדר בשנה הנוכחית במשפחתי הגרעינית, ומתוך מציאות זו התבהרו לי שורשי מנהג זה. עקרונותיו של חג המימונה היא בבתים פתוחים המקבלים כל אדם באשר הוא, חברים, שכנים וכל דכפין ייתי ויכול. בערב זה מופגנת אהבה רבה של אהבת חינם, לכל איש ורע. אך דעו נא רבותיי כי בית זה היה פתוח כך לאורך כל השנה, כמעט בכל עת וזמן נכחו אורחים ורעים, שכנים, והכנסת אורחים כמידת אברהם אבינו ... והנה הפסח הגיע ולכל אותה שמחת חברים ובני הקהילה אשר היו מצטופפים זה בזה ובתוך ביתו של זה לזה, לרגע נתרחקו אחד מן רעהו, 'לבית אבות שה לבית' 'ובבית אחד יאכל'. משפחות שהיו מרובות ילדים התכנסו אל תוך ביתם, אל המשפחות הגרעיניות. חג הפסח הוא חג למשפחה, חברי הקהילה נשארו אל מחוץ לבית בימים אלו. זאת הייתה שעתם של ההורים להעניק את תורת האב והאם אל בני המשפחה, לדאוג להעברת המורשת והמסורת כפי שקיבלו מאבותיהם. ומשעה שנסתיים חג הפסח, יצאו מיד בהכרזה אל חבריהם ושכניהם, לא חלילה נמענו מלארח ולהשתתף עמכם יחד, היינו עסוקים בבניית הבית הרוחני בתורת הבית, עתה משנסתיימה המשימה עם בני הבית פנינו כעת המעגל החברתי, מיד עם צאת החג הבית פתוח והשמחה עד לב השמים. יהי רצון שנזכה בימים הקרובים לצאת ממעגלי הבית אלא מעגלי החברה כשבאמתחתנו יסודות הבית האישי של אב ואם ונזכה לפתוח את ביתנו כשמחת המימונה.