מנורת החנוכה של דוד העיוור
/ מאיר אביטן
המאמר פורסם במקור ראשון 3/12/2021 ר"ח טבת תשפ"ב
האם מי שאינו רואה את אור החנוכה, יכול לברך עליהן או להוציא אחרים ידי חובה? מסע בעקבות סוגיה הלכתית, זיכרון ילדות, ופסיקת חכמי המערב שקשרו את מצוות נר החנוכה לרגש וללב.
ילד רך בשנים הייתי בימים ההם בן שמונה, כמניין ימות החנוכה, ובזמן ההוא – חנוכה, צופה הייתי במעשיו של אבי במרכולתו הקטנה בה היה משרת את תושבי שכונה בעיר באר שבע, הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל החֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ. אך יותר משמכר מצרכי מזון היה עוסק בתורה ואוזן קשבת לצרכי הקהילה, היה אדם נכנס לקנות קפה והיה יוצא עם נס ופניו מוארות. לימים נכנס אצלו 'דוד העיוור' כך קראנו לו, ובאותה שנה מתה עליו רעייתו ומתוך שהיה מספר לאבי, היה ליבו צר על שאינו יכול להדליק את החנוכייה. עוד זה מדבר ואבי קורא אותי וצווני 'לקראת ערב קח מן החנות נרות ולך לביתו של דוד העיוור וסייע לו בהדלקת החנוכייה' ואף הוסיף 'אל תצא בטרם כבו הנרות'. ומשעה שחשכה שמתי פעמיי אל ביתו של דוד, עוד בטרם באתי לדפוק על דלתו וקולו של דוד מתוך הבית ברוך הבא. וכשנכנסתי היה משלח אותי אל הארון ומכוון אותי אל מקומה של החנוכייה, והיא כה פשוטה עשויה מנחושת פח אך מה לי ולתהות על צורתה ועיצובה, ילד אנוכי. ביקשני להניח את החנוכייה על השולחן, ושאל נרות הבאת? ומשעניתי לו הן, ביקש ממני לסדר את הנרות בחנוכייה ולתת לו את השמש דולק. היה אוחז את השמש ואנוכי אוחז ידו ומכוונו אל הנרות, הוא מברך בקול שמח והתלהבות והחנוכייה בפשטותה מאירה את הבית ואת לב דוד. ומשעה שסיימנו את אמירת הנרות הללו קודש ומזמורים הייתי יושב ומצפה מתי תכבה החנוכייה, היו ימים שהיה שואלני או מספר לי כשהייתה אשתו עמו כיצד הייתה מסדרת את החנוכייה והוא היה מברך והיו פעמים שהשתיקה יפה. אך זכרוני מתקופה זו שבשעת אמירת 'הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד', כילד הייתי תמה עד מאוד, מה כל כך חשוב לו לדוד בהדלקת החנוכייה?! הרי הוא עיוור והוא לא השתמש ולא ראה...אך לא העזתי להביע את תמיהתי, מן שאלות של ילד קטן...
סגי נהור בים ההלכה
עברו השנים וכשיצאתי את בית אבי וצעדתי בשנותיי הצעירות בישיבת ההסדר לפני יותר משלושים וחמש שנה, ובאחד הזמנים עסקנו בחובת קיום מצוות לאדם שהוא סגי נהור. בתנ"ך ובספרות חז"ל העיוורון נוכח וקיים, לא מעט מגדולי ישראל היו עיוורים ועיוורון לא מנע מהם מלמלא תפקידים חשובים. היהדות נותנת במה משמעותית לעיוור ונזהרת בכבודו של העיוור ואף חז"ל משתמשים בשם מושאל שמשמעותו הפוכה כגון: 'סגי נהור' בלשון ארמית רב אור. אחד המקורות לדיון האם עיוור חייב באופן עקרוני במצוות התורה או פטור מהם, היא הגמרא במסכת בבא קמא פו, סוגיה זו שנויה במחלוקת בין רבי יהודה וחכמים.
ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצוות האמורות בתורה
אולם חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שסומא חייב באופן עקרוני במצוות התורה, ואכן רובם ככולם של הראשונים והאחרונים פסקו כדעת חכמים שסומא חייב במצוות למעט מצוות שבאופן פיזי הוא מוגבל לקיימן או שגזירת הכתוב פוטרתו.
בדיון בסוגיית הדלקת נר חנוכה לאדם סגי נהור פסק בערוך השולחן (או"ח תרע"ה) כך:
יש מי שמגמגם ואומר שסומא לא יברך ונכון לעשות כן, כיון שעיקר הפרסומי ניסא הוא הראיה והוא אינו רואה ולכן נכון ככל האפשר שיתרחק הסומא מלברך.
וכתב המשנה ברורה (סי' תרע"ה ס"ק ט):
כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ז, סומא, אם הוא בבית שאחרים מדליקין ויכול להשתתף בפרוטות עמהם ויברכו עליו, זה עדיף. וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עליו. ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה, ידליק בעצמו על ידי סיוע של אחר. ועיין בשערי תשובה (שכתב) דלא יברך, וכל שכן שאינו יכול להוציא אחרים.
להלכה רבו הפוסקים הן האשכנזים והן הספרדים וקבעו שסומא מברך על נרות חנוכה, אולם כשהוא נשוי תדליק אשתו נר חנוכה ותברך, ואם אינו נשוי ויש לו בית בפני עצמו ידליק בעצמו נר חנוכה ויברך כל הברכות כיוון שהסומא חייב בכל המצוות ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים. בדיון ההוא שאלנו האם עיוור יכול לברך ולהוציא אחרים כגון אשתו, חבריי השיבו שלאור המקורות אינו יכול להוציא ולברך לאחרים, באותה שעה עלה בזכרוני בבחינת 'ראה מעשה ונזכר הלכה' וסיפרתי את המעשה של דוד העיור שהיה מברך על נרות חנוכה ולא אשתו שהייתה רואה וטענתי שהוא נהג כפי שהורה לו אבי, והיו מהרהרים במעשה ההלכה ובמקורות שעמדו לרשותנו ובטלוני באין מביאין ראיה משם ומתוך שלא היה בידי ראיה נשתכח הדבר ממני.
בכל איש עיוור נטוע סוס דוהר
אך חותם התלהבותו ורצונו של דוד העיוור בהדלקת נרות חנוכה הייתה עדיין טמונה בתוך זכרוני עד לאותה שנה בה התעוררה, ימי הקיץ של שנת 2014 בשעה בה עובר אני בין הספרים באחת מן חנויות נתקלת נפשי בספר רך בעמודים 'נופים חבושי עיניים' של המשורר ארז ביטון, פותח עמוד ראשון ובו כותרת 'מבוא לאיש העיוור', הופך דף ומולי ארבע שורות קצרות המטלטלות אותי לרגע, חוזר שוב על המילים ובאותה שעה נזכרתי בתמיהתי כילד על רצונו העז של דוד בהדלקת החנוכייה והיה לבי שמח.
'סוסים חבושי עיניים'
בְּכָל אִישׁ עִוֵּר
נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר
הַשואף לִשְׁעֹט
לַמֶּרְחַקִּים
שורות בודדות אלו הלקוחות מתוך ספרו 'נופים חבושי עיניים', העלו בזיכרוני דמותו של דוד העיור שנפטר לפני שנים רבות. הוא היה שרוי בעולם של אור ואנוכי בעולם של חושך. מילותיו של המשורר ארז ביטון המתארות את עולם האור של העיוור היו בי נחמה להבנת עולמו הנפשי של דוד העיוור ועיוורים אחרים שהיו בסביבתי. ביטון מבקש מאתנו להבין את נפש העיוור, כיצד העיוור מכיר את המרחב שסביבו ללא ראיה. הדרך היא לא כפי שאנו רגילים לחשוב על ידי שימוש מוגבר בחושי מישוש, ריח, טעימה ושמיעה אלא דרך תנועה, העיוור מניע את עצמו אל תוך המרחב, הוא נע ונד ואינו חושש מן המכשולים. במקום אחר מתאר ארז ביטון את חוויותיו בבית חינוך לעיוורים בירושלים ושם הוא כותב על הנערים המתרוצצים "חבולים ומוכים / אבל צוחקים".
עולמו של העיוור שונה מהעולם בו אנו שופטים את העיוור, אנו תפסנו את עולמם כחולשה, אך להם הוא היה יתרון, כשהחנוכייה דלקה אצל דוד, אצלו תחושת ההתלהבות והאור שבער בו הייתה חזקה יותר מן האור שאני ראיתי, ברכתו וראייתו הייתה שלימה משלי. ארז ביטון לוקח את העיוורון ממום לכוח, מחולשה ליתרון בכל עיור נטוע סוס דוהר השואף לשעוט, ואנו הרואים בקושי שועטים.
סוס דוהר העוקף את הרואים, העלה בי את סיפורו של האמורא רב ששת שהיה סגי נהור, הגמרא בברכות דף נ"ח עוסקת באדם הרואה מלכי עובדי כוכבים אומר ברוך...שנתן מכבודו לבריותיו, ושם מסופר כאשר כולם הלכו לקבל את פני המלך, קם רב ששת והלך עמהם וממשיכה הגמרא:
פגש צדוקי את רב ששת שהולך להקביל את פני המלך אמר לו: הכדים השלמים הלכים לנהר לשאוב בהם מים, השבורים לאן? כלומר אתה עיוור מדוע יצאת. ענה לו רב ששת בוא וראה שאדע יותר ממך מהמתרחש. עברה פלוגה ראשונה ממשמר המלך והיה רעש, אמר הצדוקי: בא המלך! אמר לו עדיין לא בא, עברה פלוגה שניה רועשת אמר הצדוקי: עתה בא המלך אמר לו רב ששת עדיין אין המלך בא, עברה פלוגה שלישית כאשר היא שותקת אמר רב ששת לצדוקי עתה ודאי המלך בא.... כאשר אמנם בא המלך פתח רב ששת והתחיל לברך ברכת הרואה מלכי עובדי כוכבים שנתן מכבודו לבריותיו, אמר הצדוקי לרב ששת על מי שאינך רואה את מברך? הגמרא מספרת בהמשך על עונשו של הצדוקי רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.
לא נדון בסוגיה ההלכתית העולה מכאן, אך ראייתו העמוקה של רב ששת העיוור היא ראייתם המפוכחת של העיוורים הרואים אור גדול, כך דוד העיור שהיה שר 'הנרות הלו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד', הוא ראה וראה עשרת מונים ממני כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים כיתרון האור מן החושך. 'הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, אוֹר גָּדוֹל יִרְאוּ', כך פותחת נעמי שמר את שירה 'מי ידליק', היא סיפרה ששיר זה נכתב בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים, וכך הוא מספר:
…כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים…לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם…ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים 'מה קרה?' הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: 'בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך'. היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים…" (יצחק נבון, מתוך כל הדרך)
ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה
ומשעלה זכרונו של דוד העיוור, עלה בי המנהג של דוד בו הוא היה מברך על נרות חנוכה לאשתו וכפי שאמר לו אבי ובשונה מרוב המקורות ההלכתיים שקבעו שאדם עיוור עדיפות שאשתו תדליק או ישתתף בנרות ורק אם בביתו הוא לבד וכשאחרים מסייעים יברך, אך אם הוא רוצה לברך בפני אשתו האם הוא יכול? והנה בעת הזאת כבר יצאו כתביו של הרב עובדיה זצ"ל בכתביו שיצאו אז לא הופיעה התייחסות הרב לסוגיה זו וכך הוא כתב בספרו חזון עובדיה לחנוכה, הלכה ד':
סומא שהוא נשוי תדליק אשתו נר חנוכה ותברך ואם אינו נשוי ויש לו בית בפני עצמו, ידליק בעצמו נר חנוכה ויברך כל הברכות כיון שהסומא חייב בכל המצוות ובהדלקתו יש פרסומי ניסא לאחרים
גם כאן העדיפות שהאשה תדליק ותברך, אך בהערותיו ובהתייחסותו לדברי הגאון יעב"ץ שאמר כך: 'ואין צריך לומר שהסומא אינו מוציא אחרים' הוסיף שכיון שנתבאר שהסומא חייב להדליק נר חנוכה בוודאי שמוציא אחרים...וכן עיקר להלכה ולמעשה.
וביתר שאת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל במאמריו:
...עלינו להסיק שסומא חייב לכתחילה לברך ולהדליק; שהוא יכול אף להוציא הדרים עמו ומסתפקים בהדלקת אחר; ואילו אם הוא מצידו מעדיף לסמוך על השתתפות בפריטי או על הדלקת אשתו סומך אך שאין צורך להעדיף דרכים אלו – לפחות לא לנוהגים כרמ"א – היות ועל ידן הוא מפסיד קיום מהדרין מן המהדרין.
אולם היה חסר לי עוד נדבך מעבר לעניין ההלכתי הקושר את המצב שבו דוד הדליק בהתלהבות והיה אחוז באורות גבוהים ואביא בפניכם את אשר מצאתי.
ידועה מחלוקת ספרדים ואשכנזים בעניין הדלקת נרות חנוכה של שאר בני המשפחה או בבן המתארח בבית הוריו או תלמיד ישיבה או אורח. דעת הספרדים שבעל הבית מדליק נרות חנוכה לבדו וכל בני ביתו הסמוכים על שולחנו יוצאים ידי חובתם בהדלקתו ואפילו אינם סמוכים על שולחנו. ומאידך דעת האשכנזים צריך שכל אחד ידליק בברכה חנוכייה משלו.
אך פסיקתם של חכמי המערב במרוקו הייתה שונה ואפשרה נתינת מענה לרצונות ומאווים של האדם הרוצה להדליק נר חנוכה כגון: לבן הלומד בישיבה או בן נשוי למרות שהחנוכייה הודלקה בבית. פסיקתו של הרב משאש מעניינת היא נמצאת בתווך שבין הפסיקה הספרדית לפסיקה האשכנזית. הוא מתיר לבן נשוי ולאורחים להדליק בעצמם במקום מיוחד בברכה משום מהדרין. לשיטתו מה שפסק השולחן ערוך היא שהאכסנאי יכול להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, היא לא משום שנאסר עליו להדליק בעצמו אלא השולחן ערוך בא להקל עליו ולחסוך לו, אבל אם הוא רוצה לקיים בעצמו את המצווה תבוא עליו הברכה, וכך כותב בשו"ת שמש ומגן, אורח חיים סימן ג':
...וכל אחד יכול להדליק לעצמו במקום מיוחד ולברך לעצמו וכל שכן בבן נשוי ויש לו חדר מיוחד לשינה והוא אוכל על שולחן אביו, דודאי יכול להדליק ולברך לעצמו, גם מצווה יש בזה כוחו גדול לא-להינו כוח גברא לברך בעצמו וכן הוא המנהג.
פסיקתו של הרב משאש מבטאת את תפיסת עולמו בפסיקת ההלכה הנובעת מהקשרים של הרגשת האדם בעת קיום המצווה ומה קורה כאשר נפשו חשקה לעשות מצווה. הרב משאש מאפשר להתלהבות זו לבוא לידי ביטוי ומעניק לה בקעה הלכתית להתגדר בה בהדלקת חנוכייה נוספת.
הרב סולוביצ'יק בספרו 'על התשועות', עוסק בשיטת המהדרין מן המהדרין בו כל לילה מגדילים את מספר הנרות ומציין: ככל שיגדל מספר הנרות שמדליק האדם, כך גדולה יותר תחושת הכרת הטובה. ובהמשך דבריו מביא את דברי הרמב"ם על חנוכה "מצוות נר חנוכה חביבה עד מאוד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס..." ומיד שואל הרב, מדוע איפה אין הרמב"ם אומר כי קריאת המגילה מצווה חביבה עד מאוד? מה ההבדל בין שתי מצוות אלו? לפורים מעשה המצווה סטנדרטי של פרסום הנס, אין הבדל בין עשיה שהיא בבחינת מהדרין לבין זו שהיא מהדרין מן המהדרין, כולם חייבים לקרא את אותו הטקסט. אולם לחנוכה מעשה הפרסום לא מתבטא בקריאה אלא באמצעות עשייה, הנרות אינן מספרים את סיפור החנוכה אלא מסמלת או מנציחה את נס חנוכה. וכך הוא מוסיף:
אם אדם איננו מרגיש בצורך להדליק נרות נוספים, אם נפשו איננה מתעוררת בקרבו, די בנר אחד... הידור מצווה הדלקת נרות חנוכה, רמת העשייה נקבעת בידי יכולת הקליטה של היחיד, ככל שיהיה נלהב יותר, כך גדולה תהיה המצווה שיבצע.
פסיקתו של הרב משאש עולה בקנה אחד עם הבנתו של הרב סלוביצ'יק היא נותנת ביטוי לתנועת הנפש והרגשתו של אותו אדם, שאם נפשו חשקה והתלהבותו גברה בקיום מצוות נר חנוכה יכול להדליק חנוכייה נוספת למרות שהדליקו עליו בבית.
ומוסיף הרב משאש שם:
אשר מכל זה מוכח שמי שרוצה לעשות המצווה בעצמו וחושק הוא לקדש ה' בפיו ובשפתיו אין מי יאמר לו מה תעשה.
מתוך כל אלו באו לפתרונן מעשיו של דוד העיוור, התפרצותו העזה והכנה היולדת התלהבות, המקום בו נפשו בערה היא הסיבה לברכתו ולשמחת ליבו בעת הדלקת הנרות וכבר אמר רבי יצחק מברדיצ'ב:
עיקר התכלית של מצווה הזאת היא ההדלקה-החשק, ההתלהבות, האש המתלקחת בנשמה.