מעטה של אלילות - תחפושת

מעטה של אלילות[1]

 מאיר אביטן  / אדר תשע"ו 

קריאת המאמר במוסף לשבת - עיתון מקור ראשון

^{ההתחפשות ולבישת המסכות היו מקובלות בקרנבלים הנוצריים באירופה ומשם חדרו לפורים האשכנזי. חכמי המזרח סירבו  לאמץ אותן, וכך ראוי לנהוג בימינו.}

^{לבישת 'פרצופין' בפורים}

 ^{עם חזרתו של עם ישראל לארצו, נעשו ניסיונות של ראשוני העלייה הישראלית לבניית מהות מחודשת של חגי ישראל. בין החגים שיסודם אינו מן התורה ונקבעו כחגי דרבנן, אימצו בני הציונות החדשה בחום רב את חג החנוכה, אבל לא של חכמים. הם אימצו את חנוכתם של המקבים - מלחמות היהודים. הנס שחכמים סיפרו, נס כד הקטן בחותמו של כהן גדול ירדו למחתרת ע"י בני הציונות החדשה, ואילו הלפיד והגבורה הם הסיפור של חנוכה.}

^{כך גם חג הפורים, שאין בו עניין רב לבני הציונות החדשה. מה שאומץ בחג זה הוא דווקא אחד המנהגים הזרים שחדרו לרוח היהודית. מנהג זה היה כבר שתול עמוק במסורת היהודית באירופה, וכבר הורו גדולי הדור של מייסדי הציונות החדשה לצאת לרחובה של תל אביב ושכנותיה, מחופשים וצועדים בפסטיבל הקרנבל, שמעתה ייקרא שמו 'עדלאידע' או נשף תרבותי כדת המלך.}

^{אימוץ הקרנבל, ההתחפשויות והמסכות עבר תהליך גיור יהודי לאורך השנים, ואף דרשנויות ופרשנויות אצל חכמי התורה מצד אחד של המפה – אירופה. במחוזות המגרב ובצד הספרדי מנהג זה לא היה קיים כלל.}

^{בספרות התנ"ך מסכה היא בדרך כלל ביטוי לגנאי: "ואלהי מסכה לא תעשו" (ויקרא י"ט, ד'), או בפסוקים שבהם מגלה העם שמשה מתמהמה ואינו שב משליחותו: "וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. ויִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות ל"א, ג'-ד'). המסכה המקראית אינה כיסוי פנים אלא פסל הנעשה בהתכת מתכת אל תוך תבנית, ואילו ישעיהו מרחיב את משמעות המסכה לביטוי הקרוב לנו: ״וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיהו כ״ה, ז׳).}

^{חבישת המסכות על הפנים, זרה היא לתורת ישראל, עד אשר לראשונה אנו שומעים על המנהג לעטות מסכות בפורים מפי רבה של העיר פאדובה, יהודה מינץ (נולד בגרמניה ב-1408 ונפטר באיטליה ב-1509), שהיה בין הפוסקים הראשונים שהתוו את הדרך להתרת מנהגי ההתחפשות בפורים. וכך תשובתו (סימן יז):}

^{"על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות ובחורות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחותני... אף אני אמרתי להביא ראיה להתיר, לא כמהרהר אחרי הרב הגדול יצ"ו ולא כמחזיק דבריו, כי אינו צריך ליתן טעם ולהביא ראיה מה ראו על ככה גדולים וחסידי עליון ז"ל שנתגדלתי אצלם אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להפך, ואם היה ח"ו נדנוד עבירה חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו וכ"ש וק"ו באיסור לאו, אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא ואין בלבוש זו הרהור עבירה."}

^{ר' יהודה מינץ מתמודד עם שני ענייניים. הראשון הוא "לבישת פרצופין", והשני הוא סוגיית לבוש אישה ע"י גבר או הפוך - סוגיה מורכבת יותר, הנוגעת באיסור תורה. בשולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצו סעיף ח' פסק הרמ"א:}

^{"...ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה..."}

^{מול פסיקה זו היו רבנים באירופה לאורך הדורות שהביעו את מחאתם נגד מנהג ההתחפשות, כגון השל"ה הקדוש ועוד רבים, וכך כותב הב"ח – ר' יואל סירקיס (1640-1561):}

^{"הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין... אבל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו בפורים ולא בשמחת חתן וכלה ותבוא עליהם ברכה להרים מכשולות מדרך עמנו ומנהגים לא הגונים לא ינהגו..."}

^{שורשי המסכה} 

^{אולם כוח ההיתר גבר, ומנהג המסכות והתחפושות בפורים השתרש עמוקות והפך להיות כמעט "דת יהודית". אך קודם שאפנה אל המתרחש במפה העולמית אצל יהודי ספרד, שכלל לא התמודדו עם סוגיית המסכות והתחפושת, נפנה לאחד מהוגי הדעות היצירתיים ומנהיג רוחני ביהדות צרפת בדור האחרון, בן המורשת הספרדית, שהיוותה לו מקור השראה להגותו. הרב יהודה ליאון אשכנזי, הנודע בכינויו מָנִיטוּ (Manitou), נולד באוראן, אלג'יריה ונפטר בשנת תשנ"ז בירושלים. בין ספריו שיצאו לאור בעת הנוכחית - 'מדרש סוד ההפכים', שבו מובאות גישות חדשניות לזהות המוסרית העברית. במאמרו המיתוס היווני, המדרש היהודי (פריז 1979) הוא כותב:}

^{"לאורך הדורות הולידו הפערים העמוקים בין התרבות היוונית לתרבות היהודית עימותים רבים. עם זאת, באופן סכמטי ניתן לאפיין ביחסים ההיסטוריים שבין התרבויות הללו שתי תקופות עיקריות: תקופת האלילים ותקופת הפילוסופיה. לפני הופעת הפילוסופיה הייתה התרבות היוונית תרבות פגאנית מובהקת, שאחד מגילוייה המובהקים היה סיפורי המיתולוגיה. סיפורי המיתולוגיה העניקו מעמד אלוהי לישויות שאנו יודעין לזהותן כמציאויות רוחניות או חברתיות. באותה העת, העימות בין יוון לישראל היה עימות בין מונותאיזם לפאגאניזם."}

^{ביוון הקדומה שימשה המסכה כאביזר בתיאטרון. מקורו של התיאטרון הוא בטקסים דתיים, והוא נשאר קשור אליהם בקשר בל יינתק. המסכות שימשו להצגת רגש, לתיאור דמויות נשים, וכן מבנה המסכה אפשר הגברה של קול השחקן בתיאטרון היווני הפתוח, לכן עוצבו שפתי המסכה בצורה בולטת ביותר. המסכות נשאו אופי סאטירי או טראגי, בהתאם למחזה.}

^{וכך ממשיך הרב יהודה ליאון אשכנזי:}

^{"והנה, עם הופעת הפילוסופיה ביוון התגלתה תרבות יוון בגלגול חדש, והפגאניזם הפך, לכאורה, לנחלת העבר. את הפילוסופיה היוונית אפיינה מחשבה קונספטואלית המבוססת על מושגים, ולא על דימויים וצלמים... בנקודה זו עמדה בפני חכמי ישראל שאלה מהותית: כיצד יש להתייחס לתרבות יוון בגלגולה החדש? האם אכן נעקרו ממנה שורשי הפאגניות? האם חל בה שינוי מהותי או שמא רק לבשה פנים חדשות? האם המנטליות הבסיסית של החברה אכן השתנתה? שאלה זו מטרידה את חכמי ישראל, כיורשי דרכם של נביאי ישראל, מראשית הופעת הפילוסופיה ועד ימינו ..."}

^{חגיגות הקרנבל נפוצות בתרבויות ובחברות רבות. רובן מתרחשות בסוף עונת החורף, קרוב לחג הפורים, וכך היטיב לתאר האתר 'ויקיפדיה':}

^{"קרנבל הוא פסטיבל תחפושות וריקודים בהשתתפות הקהל. קרנבלים לרוב מלווים בתהלוכה בעלת אלמנטים קרקסיים. שורשי הקרנבל בנצרות. המילה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר" (מלטינית: carni = בשר, vale = פרידה). באירופה נהגו הנוצרים הקתולים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום או שישה שבועות לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו, תקופה הידועה כ'לנט'. לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, שבצרפת, פורטוגל וספרד התלוו למסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות עד שלושה חודשים. אפשר לאתר את שורשי הקרנבל עוד לפני הנצרות בחגיגות היווניות לכבוד דיוניסוס ובחגיגות הרומיות לכבוד סטורנאליה."}

^{שורשיהן של המסכות והתחפושות ניטעו ביוון וברומא, והמשכן בנצרות. כאשר אנו עוטים מסכות, אנו מסתירים את הערוץ החשוב ביותר של התקשורת הלא מילולית, הפנים. מיד עם חבישת המסכה משתנה שפת הגוף, הדמות חדשה היא משוחררת, פרועה, שונה, ואף הפוכה מלובש המסכה. חבישת המסכה מאפשרת לאדם להתנתק מזהותו היומיומית-חברתית המוכרת, ומאפשרת לו לנוע אל מחוזות דמיוניים, אל מציאות וירטואלית חדשה ושקרית. חגיגות הקרנבלים הנוצריות יונקות מהמסורות הפאגניות, אשר בדומה לתחפושת בפורים, מאופיינות אף הן במוטיב של "ונהפוך הוא" - התחפשות לבן המין האחר על ידי החלפת הבגדים בין המינים ומינוי של "מלך ליום אחד". הוכחה נוספת להשפעה סביבתית על מנהגי פורים היא הכתרת רב פורים, מנהג שאומץ אף הוא ממנהגי הסביבה.}

^{בספר המועדים, כרך ו' עמוד 190-189 כותב א. דרויאנוב כך:} 

^{"בכנסיות הראשיות היו בוחרים הגמון או ארכי הגמון של ליצנים... ומלבישים אות תכשיטי אפיפיור מתוך כמה טקסים נלעגים והנבחר היה... ומברך את הקהל... ומן הסביבה הקתולית קלטה מנהג זה הסביבה הישראלית - אמנם לא באותה מנה גדושה של הוללות ופריצות... בישיבת וולוזין הונהגה הכתרת רב מיוחד לפורים."}

^{זכורני כשסיפרתי לאבי את מעללי פורים ברבני הישיבה, הוא נחרד עד מאוד וזעק עליי: "כך נהגתם בתלמידי חכמים?!" הרב הספרדי ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) מביא בספרו 'מעגל טוב' יומן מסע, שבו הוא מתעד את חיי הקהילות בעולם מנקודת מבטו. כאשר ביקר באמסטרדם בשנת 1778, הוא נכח שם בדרשת דברי הבל ובדחנות של אדם שנבחר להיות רב פורים. אותו אדם, שנראה בעיניו כאחד הריקים, עשה דמות דרוש ואמר דברים בלשון הקודש בחרוז מלוכלך. מנהג זה היה זר עד מאוד לחיד"א, ואף הרב עובדיה יוסף נחרד}

^{למנהג זה ופסק בשו"ת יחווה דעת חלק ה' סימן נא:}

^{"המנהג שנתפשט באחרונה בחוגי הישיבות שבחורי הישיבה בוחרים להם "רב פורים" אשר כטוב לבו ביין משמיע ביקורת על ראשי הישיבה, מוריה ומחנכיה, תוך כדי הטחת עלבונות אישיים... הוא מנהג רע, ויש לבטלו כליל, ומצווה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה, שלא הותרה בפורים אלא שמחה של מצווה. "}

^{הרחקת המסכה ממנהגי קהילת המגרב}

^{ידוע כי ישנן תופעות הקיימות אצל הגויים ומחלחלות פנימה אל מנהגי היהודים, אך חובה לבחון ולזהות את מקורם של "מנהגי הגויים" ולבדוק האם השפעתם פוגעת במהותו של החג, ובמקרה שלנו - חג הפורים. הדרך המרתקת לראות את ההשפעה הנוצרית על תופעות שחלחלו פנימה, היא לבחון את אשר התרחש בצד הנגדי של הגלובוס - העולם הספרדי – במרחבי המגרב והמזרח.}

^{וכך כותב הרב יוסף משאש בספרו מים חיים (חלק א, או"ח שאלה צח"ר):}

^{"שאלת ידידי במכתבך הנעים, כי בארץ מגורך, נהגו הרבה הדיוטות בפורים ללבוש על פניהם אותם הפרצופין הידועים ונקראים בלשון ער"ב מאסכארא"ת ונפקי מזה כמה קלקלות ...ועוד דע ידידי כי מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים הנקרא בשם כא"ר נאווא"ל, ואני שאלתי לכמה אנשים בקיאים בלשונות העמים פירוש כא"ר נאווא"ל ואמרו לי שהיא מילה יונית עתיקה ור"ל חג של שטות, ועוד הפצרתי בהם לחקור על יסוד מנהג זה מאין מוצאו, ואחר החפוש בספרי דברי ימי האומות הקדמונים, מצאו שהוא מעיין נרפש ומקור משחת של היוונים והרומים העתיקים, עובדי ע"ז ביו לובשין אלו הפרצופין ביום אידם לאליל היין ולאליל היופי והזמה ועושים בהם כל תועבה רח"ל וא"כ הוברר שיש בזה שמץ ע"ז ואסורו מן התורה ...ובכן אני אומר דמוהר"י מינץ ז"ל שהקיל בזה, לא הקיל אלא לנערים דוקא דלאו בני דעה נינהו ולא לגדולים חלילה, ואפילו לנערים פשוט שלא התיר לעשות כן לכתחילה רק להעלים עין מהם, שלא להעציבם ביום משתה ושמחה..."}

 ^{מנהגי תחפושת ומסכות לא היו ידועים במרוקו ולא בקהילות הספרדיות. כשבאתי מחופש לסעודת חג פורים, אמר לי מו"ר אבי עליו השלום: "לא נהגנו כך", וסתם. אבי היה לבוש לסעודת הפורים בבגדי חג. וכן מובא בספר זוכר הברית (עמוד 146), שמנהג לבישת תחפושות לא היה מעולם אצל יהודי מרוקו, וביום זה היה לובשים בגדי חג.}

^{וכך כתב הבן איש חי (ש"א תצוה אות כב'):}

^{"דילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים ולא ילבשו בגדי חול".}

 ^{הרב עובדיה יוסף בספרו 'חזון עובדיה' פורים פסק:}

^{"מה שנוהגים להתחפש וללבוש פרצופים בפורים אין איסור בדבר, אולם אסור לגבר ללבוש שמלת אשה וכן לא יהיה כלי גבר על אשה וגם לילדים נכון שלא לעשות כלום."}

^{הרב עובדיה יוסף עושה הבחנה פשוטה בין מסכות – שבהן הוא אינו רואה התנגשות עם ההלכה היבשה - לעומת האיסור ההלכתי "לא יהיה כלי גבר על אשה". לעומתו, הרב משאש אינו מתיר לחבוש מסכות. בתקופתו, כאשר ההשפעה הצרפתית הגיעה למרוקו והביאה עמה גם מנהגים אירופיים, הוא ביקש לבחון את המנהגים שכלל לא היו מוכרים בקהילה. הוא בירר לעומקו של מנהג זה ושורשו, האם הוא נובע מסממנים נוצריים? שאם כן, עצם הכנסתם למנהגי החג הוא פגיעה בשורשי החג היהודי של פורים. בפסיקתו ההלכתית נאמן הרב לשיטתו בנושא זה, ואף בשאלה אחרת שנשאל (מים חיים או"ח עמ' עד):}

^{"עוד שאלת ידידי על המנהג הפשוט בין חזני הזמן החדש ללבוש מגבעות ומעילים שחורים במעמדם לשרת בבית התפילה בשבתות ומועדים... דע ידידי כי מלבוש זה הוא מיוחד דווקא למשרתי הכנסייה הנוצרית ללבוש מלבושים שחורים..."}

^{בשאלה זו מברר הרב משאש לעומק את הדת הנוצרית ואת אמונת השילוש, ולבסוף קובע:}

^{"הראת לדעת ידידי שמלבוש זה יש בו אסור חמור דאורייתא לישראל ללבוש כמוהו בתמונתו ושחרותו וכל שכן וקל וחומר לעמוד לשרת בו לפני מלך הכבוד ה' צבאות..."}

^{כך נאמן הרב משאש לפסיקת ההלכה על שלושת עמודי ההוראה שקבע – הדין, השכל והזמן. הדין העולה מתוך המקורות של ההלכה, השכל והשיקול ההגיוני של החכם בפסיקתו, והזמן - ההקשר של התקופה והרקע שבהם פועל החכם.}

^{התרבות הספרדית התמודדה עם תרבות האסלאם ועם השפעתה על מנהגי היהודים, אך היא איימה פחות במאבק הרוחני שבין יוון לישראל. בספרות התלמודית ובמדרש ואף בימי הביניים פירשו חכמי ישראל את המושג "עבודה זרה" לא רק כעבודת אלילים ממש, אלא אף כל "הרהורים זרים" ומחשבות פסולות. על כן הרב משאש בוחן בתשובותיו את ההמשך הישיר של המתח בין יוון - ובהתגלמותה הנוכחית – הנצרות - לבין עם ישראל.}

^{"לאמיתו של דבר, המתח בין יוון לישראל בכל התקופות הוא אותו מתח, רק בלבושים שונים. הבעיות המתעוררות מן המפגש בין שתי התרבויות הללו בימנו דומות מאוד לבעיות שהתעוררו בתקופה האלילית ..." (הרב יהודה ליאון אשכנזי, המיתוס היווני, עמוד 148)}

^{הסיגים והקליפות שבארץ העמים}

^{תהליך ה"גיור" של המסכה והתחפושת בהגות המחשבתית באירופה העמיק אף אל הספרות החסידית, כשהרחיבו את ממד ההסתרה בקשר למסכות ולתחפושות. בספר התודעה אסף הרב אליהו כי טוב כמה טעמים למנהג ההתחפשות בפורים:}

^{"לפיכך מתחפשים בבגדי ערלים, כדי שלא יכירו בין המן למרדכי ולקיים מצוות חכמים... טעם אחר, לפי שכל שנאת עמלק לישראל, באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשיו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו, ואפילו אם לבוש יעקב בגדי עשו - גם ברוך יהיה."}

^{וכן כתב ה'שפת אמת' לפורים:}

^{"וכל שליטת המן היה ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש. ואח"כ תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן..."}

^{דרושי חכמים ופרשנותם של חכמי המגרב וספרד אינם נוגעים ברעיון התחפושת, המסכה והגילוי הפנימי. הם אכן עוסקים בענייני החג ובביטוייו השונים, אך דרשות בסגנון שלעיל אינן ברשומות. לשיטתו של הרב יוסף משאש, יש לברור את התרבות החיצונית המוטמעת בחג, לזהות את מקורה ולנפות אותה. תרבות המסכה, ההתחפשות והתיאטרון הבאים לידי ביטוי בתיאטראות יוון היא עלמא דשקרא - עולם השקר. המסכה היא מציאות וירטואלית שאיננה אמיתית, והיא אינה יכולה להיות משורשי תורת ישראל. אצל עם ישראל ההתגלות היא אמיתית, לא במצג שווא. מעמד הר סיני הוא ביטוי למופע אלוהי אמיתי, ללא אחיזת עיניים. בעיני ריה"ל, בעל הכוזרי, משמש מעמד זה כאירוע המכונן של האמונה היהודית. תורת משה יכולה להעמיד רק דבר אחד - עולם אמיתי, מציאותי, ללא אחיזת עיניים וללא מסכות. תפקידו של עם ישראל לספר את המציאות האמיתית וללא מצג שווא, הוא אינו יכול לברוח מן המציאות. אחת ההתרחשויות המציאותיות שאנו מצווים לשחזרה הייתה בפסח: 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים' – לא מדובר על מצג שווא או הצגה, אלא אתה צריך לחוש את החוויה המציאותית של יציאה ממצרים בלי דמיון מוטעה, אלא לחוש בכל גופך ונפשך את החוויה של יציאה ממצרים. רעיון זה יכול להתרחש רק כשאתה בן חורין, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. הגילוי האמיתי הוא העיסוק בתורה, ועל כן שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות הפסח. בעיצומו של יום הפורים אני עוסק בחווייה האמיתית של בן חורין. חכמי ספרד מבקשים לקיים את סעודת הפורים אחרת, מתוך מעמד אחר, מתפיסת עולם שונה, כחוויה מציאותית אמיתית ולא דמיונית. למעמד זה איני יכול להגיע במציאות מדומה של תחפושת. אני צריך להיות נוכח בעצמיות שלי ולחוש את 'האני שלי' בסעודה, ולא מחופש לאחר או שיכור שאינו שולט במעשיו. בן חורין אמיתי, כפי שההלכה המפורשת של "חייב איניש לבסומי" התכוונה: "שהיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזה מצווה או ימנע מברכת המזון וכדו' יזהר שלא ישתה". אין גילוי פנימי בזמן שכרות, כשתורה בחוץ ומעשיו אינם ראויים, וכך פסק גם הרב משאש "שלא הותרה השמחה ביין, רק ליראי ה' וחושבי שמו, אבל הבורים אסור להם לשתות יין..."}

^{בעת הזאת, כשחזרנו לארץ ישראל, מטרתנו היא לברר את הסיג העכור שנדבק בנו בגלות, חובה עלינו לנפות ולנקות ולהחזיר את שורשיו המקוריים של החג. מובילי החוכמה בעת בניין ארץ ישראל התעלמו מתפיסת עולם אחרת הנהוגה בקהילות מסוימות, והשרישו את מנהגי הגלות שדבקו בחג - קרנבלים, תחרות תחפושות ומסכות בעת קריאת המגילה והסעודה. בעת הנוכחית אנו מחויבים לברר את דרכי עבודתנו בחודש אדר, את הערכים המרכזיים של החג, אולי אפילו ללא תחרות תחפושות, ולערוך בחינה מחודשת של ה"פורים" המתרחש בבתי הספר ובישיבות התיכוניות.}

^{בארץ ישראל יש לשכלל את מחשבה והמעשה, כפי שכתב הרב קוק (אורות ארץ ישראל עמוד י', יא'):}

 ^{"..הופעות הקודש, באיזה מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים... הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלוהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקודש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים בצלילי טומאה וזיהום..."}

 ^{אנו שואפים למסכה אחרת של פורים - מסווה כמו של משה, שתפקידה היה להסתיר את האור הפנימי, ההארה והגילוי הפנימי הנובעים מכל יהודי, כי קרן עור פניו.}

^{"וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו-בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:  ויְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם, וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה:" (שמות לד', כט')}

[1] פורסם במוסף 'שבת' עיתון מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016