מנהג עשיית רעש בעת הזכרת שמו של המן במגילת אסתר [1]
מאיר אביטן / אדר תשפ"ג
קריאת המאמר במוסף לשבת - עיתון מקור ראשון
באשכנז נולד המקור למנהג לעשות רעש בזמן הזכרת שמו של המן במגילת אסתר
מנהג ההרעשה בעת הזכרת שמו של המן נולד באשכנז ואומץ בהמשך בקהילות ספרד. הוא עורר לאורך השנים גם התנגדות בשל ההפרעה לשמיעת המגילה, וכן בגלל חשש מתגובת השכנים הגויים
כך מתאר איש החינוך דוד ילין, ממייסדי הסתדרות המורים והוועד ללשון עברית, את ימי הפורים בימי נעוריו בירושלים לפני כ־145 שנה, כאשר בעת קריאת המגילה היו מתחמשים הילדים ברעשנים, רובים וכלי מלחמה לקראת השמעת שמו של המן:
כל כלי המלחמה עומדים הכן להשמיד ולכלות ולאבד מעל פני האדמה את כל ספסלי בית הכנסת. וזקנינו אשר זכר ימי ילדותם הם כבר נמחה מליבם, מביטים בעיני זעף וקצף על שובבות הילדים "פראי האדם". בהמשך הוא מתאר את ניסיונו של החזן להתחמק או להבליע איזשהו "המן" מן המגילה, אך הילדים עמדו הכן על המשמר: בכל מאמצי כוחו יתאמץ המסכן הזה להבליע למצער "המן" אחד בנעימה. פעם יקרא בלחש, ופעם יפסיק לפני המן, ואחר יקראנו בנשימה אחת עם עוד ארבע חמש מילים שלאחריו. אך גם ילדנו פקחים הם ויודעים את כל תכסיסי מלחמתו, והעמידו צופים לעיין במגילה, וראה הצופה כי קרב האויב והזהיר אז את העם, ורעשו פתע כל אמות הספים, כי גיבורנו מכים ושבים ומכים עד צאת נפש מכל "המנים" שבמגילה (דוד ילין, כתבים נבחרים, 108)
מנהג הכאת המן השתרש בתרבות היהודית בכל קהילות ישראל. מנהג אחר, פחות מוכר, התקיים בבית הכנסת שבו התפללתי בילדותי, בראשית שנות השבעים בעיר באר־שבע, אצל רבי חיים שושנה זצ"ל, שהיה מחכמי בית הדין בקזבלנקה. שם "הוראות הפתיחה באש" היו שונות, ולמעשה לא היו. עם כניסתי לבית הכנסת בפורים היו מזהירים את הילדים: כאן אין מרעישין את המן, למעט מקום בודד במגילה שהותר. בני הקהילה היו מחכים ברגש לקריאת המגילה מפיו של רבי חיים, וכשהיה פותח "ויהי בימי אחשוורוש", היית קשוב לנעימתו הרכה והמרתקת. המעמד היה מרומם והייתה שמחה בכל לב, אך רעש המן לא היה נשמע.
ואכן, דוד ילין בתיאורו הנזכר מסיים כך: דבר הכאת המן נהוג בירושלים רק בקהילות אחינו האשכנזים. אצל יתר עדותינו כספרדים, כמערבים, כתימנים, וכגרוזים – אין זכר לזה.
משגדלנו קמעא, וגילינו בתי כנסת אחרים שבהם "הוראות הפתיחה באש" היו קלות על ההדק ושם ניתן למשחית לפעול, היינו מתכנסים חמושים באקדחים עם קפצונים והייתה הרעשה, אם כי בגדר הסביר. כשבגרתי עוד והגעתי אל הישיבה התיכונית, שם בעת קריאת המגילה היו מתחמשים ומרעישים מתחילת העולם ועד סופו. והייתה הרעידה מורגשת, "דרגה 4 בסולם ריכטר", בשל תזוזת חפצים. כמה הייתי תמה על הרעשה זו, אך כשסיפרתי לחבריי בישיבת ההסדר על דרך קריאת המגילה בילדותי, ביטלוני וקבעו כי אין משנין מנהג קדום.
מאמירה צנועה ועד נפצים וקפצונים
מנהג ההרעשה בעת אמירת המן כבר נחקר רבות ונשתברו בו קולמוסים ורעשנים רבים. אם באנו לברר מה מקור מנהג זה, כיצד התפתח ובאילו קהילות היה נהוג, הרי אנו נדרשים לצאת במסע בזמן ולהבין את שורש מנהג זה והתפתחותו. מפאת קוצר המגילה נעמוד על הדברים בקצרה.
מקור ראשוני לבסיס המנהג מופיע במדרש בראשית רבה, המציין שיש למחות שמם של הרשעים בעת אמירתו:
רב כי הוי מטי [כאשר האמורא רב היה מגיע] להמן בפורים, אמר "ארור המן וארורים בניו", לקיים מה שנאמר (משלי י, ז) "ושם רשעים ירקב" (בראשית רבה וירא, מט).
בעל "שבלי הלקט", ר' צדקיה בן אברהם הרופא, מן המאה ה־13, כתב כך:
מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל [הלא הוא רש"י], יש מקומות שאומרים אחר הברכה פיוט נאה כגון אשר הניא, ואומר ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארור המן ארורה זרש. ומכין ברגליהן או אבן על אבן ומשברין קדירות כשמעם שבר המן וזרש.
כאן מוצאים אנו תוספת למנהג. מעבר לאמירת "שם רשעים ירקב", נעשית הרעשה בעזרת הרגליים או שבירת קדירה. עם זאת, ההכאה איננה נעשית במהלך קריאת המגילה, אלא רק בעת אמירת הפיוט שלאחריה.
הכאה מסוג זה מוזכרת גם על ידי רבי דוד אַבּוּדִרְהַם, פרשן תפילות נודע שחי במאה ה־14 בספרד. הוא מביא מנהג ישן בשם רבי אברהם בן נתן הירחי (נפטר ב־1215):
…שנוהגין בצרפת ובפרובנציא התינוקות לוקחים אבנים חלקים לכתוב עליהם המן, וכשמזכיר הקורא את המגילה המן הם מקישים זה על זה למחוק את שמו, משום שנאמר "שם רשעים ירקב" (אבודרהם, תפלת פורים).
מאוחר יותר הסביר רבי יצחק טירנא (נפטר בסביבות 1425) מדוע מרעישין בעת אמירת המן:
והא דנוהגין להקיש כשזוכרין המן הוא בשביל התינוקות שאין יודעין לומר "שם רשעים ירקב", כי הוא חיוב לומר כשמזכירין רשע (ספר המנהגים).
רבי יוסף קארו בפירושו "בית יוסף" על ארבעה טורים מצטט מדברי "ארחות חיים" לרבי אהרן הכהן מלוניל, שכתב כך:
כשמזכיר הקורא המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עצים שבידם, וכתוב בהם שם המן ובניו ועל ידי הניקוש הם נמחקים, ולמנהג הזה יש שורש בהגדה… לכן אין להלעיג על המנהגים כי לא לחנם נקבעו, והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינציא ונותנים טעם ושם רשעים ירקב.
ואולם בפסיקת ההלכה שלו ב"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו לא מביא את המנהג שציטט בבית יוסף. אך הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך הוסיף:
עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו… ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבית הכנסת (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחנם הוקבעו (אורח חיים סימן תרצ, יז).
ישנם עוד מקורות רבים, אך די במה שהבאנו כדי להראות את גלגולו של המנהג. החל מאמירת "שם רשעים ירקב" באזכור שמו של רשע, דרך השלב שבו מוחים את שם המן הכתוב על האבן, ומחיקה זו מייצרת קול במפגש האבנים עבור התינוקות שלא יודעים לומר "שם רשעים ירקב", ומשם להרעשה בעת אמירת המן בקריאת המגילה, כגון דפיקה על שולחנות בית הכנסת או רקיעה ברגליים. אט אט נשתרש המנהג ובמקביל התפתחו כלי ההרעשה שונים, בהם הרעשן שאומץ ממקורות זרים, ועד לאבק שריפה, נפצים ותחמושת חיה מתוצרת סין העממית.
רק ב"המן" הראשון והאחרון
מנהג מחיית המן השתרש בקהילות רבות באירופה, בארץ ישראל וגם אצל הספרדים בקהילות המזרח ובחלק מקהילות צפון אפריקה. בעל "בן איש חי", איש בגדד ומהפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם (נפטר ב־1909), מציין את מנהגו של החכם צבי, כפי שהעיד בנו, "שהיה מכה ברגלו וטופח בסנדלו כשמזכיר שם המן בקריאת המגילה". אך הבן איש חי עצמו (פרשת תצווה), נהג אחרת:
ואני רגיל להכות ברגליים בשם המן הראשון הכתוב "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי", וגם עוד שם המן האחרון.
ואילו הרב רפאל טולידאנו, שהיה הרב הראשי בעיר מקנס ואגפיה במרוקו, כתב ב"קיצור שולחן ערוך" שלו (תרלא, כב): "המנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים שמות עשרת בני המן".
אם כך, מנהג ההרעשה היה גם מקובל גם בקהילות הספרדים, אבל קיימו אותו באמצעות רקיעה ברגליים בלבד, ורק בעשרת בני המן או באזכור הראשון והאחרון של המן במגילה. מנהג ההרעשות בכלי נשק ורעשנים ב־54 הפעמים ששמו של המן נאמר במגילה, לא היה מוכר בקהילות הספרדים. רק בשנים מאוחרות יותר מצא המנהג את מקומו אל קהילות הספרדים, וכיוון שנתאהבו בו התינוקות נצטרפו הקהילות הספרדיות אל הקהילות האשכנזיות.
הרב שם טוב גאגין, שהיה אב בית הדין לקהילות הספרדים בלונדון ונפטר במנצ'סטר 1953, כתב ש"תקנת הראשונים לעשות הרעשה גדולה בהכאת המן, ומי מהם בשריפתו ותלייתו (כמנהג ספרדים שבבבל)". בכך הוא רומז למנהג נוסף שהיה נפוץ בקהילות היהודיות בפורים, שהיו עושין מין פסלים או בובות וצורות כהמן, והיו זורקים לעברם חיצים ואבנים ומרעישים ושורפים את הדמות.
לדברי הרב גאגין, למנהג זה היה גם פן אקטואלי מעשי:
כדי להעלות מורא ופחד בלב המלשינים, להיות נרפים ממלאכתם הרעה, שלא יקרה להם מה שקרה להמן ואשתו ובניו הרשעים, וסוף סוף תשוב מחשבתם הרעה על ראשם וגבר ישראל. ובלי ספק כי מתוך הרעשה כזאת תפעול בלב העמים האנטישמיים לפרוש עצמם ממחשבתם הרעה. וזה הטעם שעושים הרעשה כל שנה ושנה מחדש להזכיר להם שאם לא יחזרו ממחשבתם, תשוב מחשבתם על ראשם (כתר שם טוב ח"ב, דף תקמג).
"המעשה הזר והרע הזה"
לאורך הדורות היו גם ניסיונות של חכמי ישראל בקהילות אירופה, מזרח ומערב, לבטל מנהג זה, או להרעיש במספר מקומות מצומצם במגילה, ולא תמיד צלחה ידם. נימוק מרכזי נגד המנהג הוא שהרעש מפריע לשמוע את קריאת המגילה ובכך לא יוצאים ידי חובה. כך למשל, ה"משנה ברורה" הביא בשם ה"פרי מגדים", ש"יצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה".
וכך כתב בהרחבה בעל כתר שם טוב:
טעם שבלונדון בטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1788 בחדש מארסו אירע שביום פורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והניאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת… והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות ליחידי הקהל לשמוע כראוי המגילה…. בשנה הנזכרת הוחלט רוב מנין ורוב בנין בין אנשי הועד, שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות.
סיבה זו מובאת אצל רבים מגדולי אשכנז וספרד, המבקשים לבטל מנהג זה, לצד סיבות נוספות כגון ביזוי בית הכנסת וקלות ראש ואיסור השחתה בבית הכנסת.
טעם נוסף ומעניין הוא הדאגה ל"מה יאמרו הגויים". וכך כתב רבי יצחק פלאג'י, שהיה רב באיזמיר ונפטר בשנת 1907:
השתא הכא שנת ה'תרל"ה [1874], הוציאו כרוז בהסכמת ממוני ורבני העירה איזמיר, שלא להכות המן בשום צד, דחיישי נמי [שחוששים גם] לסכנה מן הגויים שיבקשו עילה לבא בעלילה כמנהגם בפרוס הפסח… ולכן צריכים לעשות תיקונים ואופנים להיות עם כל אומה ולשון בשלוה שלא יתגרו בנו, ולהיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים (שו"ת יפה ללב, ב, תרצ).
גם הרב שם טוב גאגין ציין לטעם זה:
ואני אומר איישר חילם… שבטלו המנהג הזה, מלבד שקול ההכאות גורמים בלבול לשמוע קריאת המגילה, ועוד גורמים איבה גדולה עם הגויים שכנינו שיאמרו עד כמה גדלה נקמתם ונטירתם של ישראל.
בקהילות המזרח אנו מוצאים תשובות נוספות מאת חכמים שביקשו לבטל מנהג זה משום איבה בין הגויים. הרב אליהו בכור חזן, רבה הראשי של אלכסנדריה (נפטר ב־1908), ביקש לשנות מנהג זה וכתב:
יש מקומות שנוהגים להכות באגרוף או בקרדום על ספסלי בית הכנסת כשמזכירים המן בקריאת מגילה, ובזכר עמלק בפרשת זכור… ואולם כבר מצינו רבים ונכבדים, שלא חששו למנהג הרע הזה, שנוהגים קלות ראש בבית הכנסת, ומבלבלים שמיעת קריאת המגילה… ועוד רעה חולה, שלפעמים באים גויים וערלים לבית הכנסת, והיינו חרפה לשכנינו, בראותם המעשה הזר והרע הזה, ויש חילול ה' בדבר (נווה שלום, עמוד כח).
סיפור מעניין מביא הרב רחמים חיים יהודה ישראל, רב העיר רודוס (נפטר ב־1893), מדוע היה צורך בביטול מנהג הכאת המן:
ובָנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס'פוט אפנדי [שופט עליון] לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם ולעשות בו משפטי נקמות על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפילתם שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם. ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים. ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: אם אבותם חטאו ואינם, מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: שלכם רעה משלנו… אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם. וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון… שישלח דברו הטוב בכל תוקף לי לשמי להנתן דת שכן ראוי לעשות לבטל המנהג הזה מכל ואז ישמח לבי גם אני הפעם אודה את ה' שאזכה להרים חרפה וקלון מאומתנו העברייה (בן ימין, סימן א).
שביל הזהב
מנהג ההכאה בעת אזכור המן התפתח לאורך הדורות. הוא החל מתוך רצון לעודד תינוקות להיות שותפים במעשה הפורים, אומץ בהמשך גם על ידי המבוגרים, ועם השנים הפך למידה מוקצנת של הרעשות. מנהג ההכאה בכל פעם שמזכירים את שם המן במגילה השתרש יותר אצל קהילות אשכנז וסביבותיה, ואט אט עבר אל קהילות המזרח ומעטים בקהילות המערב – מרוקו וסביבותיה. בארץ ישראל מנהג זה כבר אומץ על ידי כל הקהילות, למעט אותן קהילות ספרדיות ששמרו את מסורתן ולא נתנו לסביבה החיצונית להשפיע על מנהגן. וכך נהגו מורי ורבי הרב חיים שושנה זצ"ל ואבי ז"ל.
בדור האחרון הועצם מנהג זה והצטרפו אליו מרעין בישין, ועל כן התחילו קצת מחכמי הדור, אשכנז וספרד, לבטלו או לצמצמו. חלקם צלחו בכך, אך בקהילות רבות מנהג זה עמד איתן. מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב אף הוא שהדבר מביא למכשלה גדולה, ויש אנשים ונשים שאינם מצליחים להאזין היטב לכל קריאת המגילה, ולכן ראוי לבטל את המנהג הזה. ואם יש צורך, אז רק בקריאת "המן" הראשון והאחרון במגילה יוכלו להיקהל ולהוציא זעמם על המן הרשע בקולות וברקים.
דומני שעל כל קהילה וקהילה למצוא את הדרך הממוצעת לתיקון ושינוי מנהג זה, ובפרט בני קהילות הספרדים שאין למנהג זה שורש במסורתם, ויש למצוא את הדרך הנעימה. אכן בשנה הראשונה והשנייה לביטול המנהג יתקהלו רבים מן הילדים והאבות על ביטול המנהג או צמצומו, אך עם השנים יכירו בערכו של שינוי ובמשמעות אחרת של קריאת המגילה. וכבר פגשתי רבים מקהילות אשכנז וספרד שאימצו שינוי במנהג זה, והנהיגו מחיית המן במספר מקומות במגילה בלבד, ואף קבעו כללים להתחמשות ולהרעשה.
כמה נאה קריאת מגילת אסתר הנשמעת במלואה ולא לסירוגין של חמישים וארבע הפסקות, ומאפשרת להקשיב לסוד המגילה ולמלך המסתתר בתוכה. וכך נוהגים אצלנו בבית ה', וליהודים הייתה אורה ושמחה.
