ההלכות והמנהגים מבוססים על פי דרכיו ומנהגיו של אבי רבי מרדכי אביטן זצ"ל וחברו לתורה רבי חיים שושנה זצ"ל שזכיתי בילדותי ובנערותי לראותם בבית הכנסת והייתי צופה בהם...
א: תיקון חצות
מו"ר אבי היה ער קודם השחר וכבר בחצות הלילה היה קם לתיקון חצות להתאונן ולבכות על חורבן בית קדשינו, ותפילתו חרישית נשמעת בין כתלי הבית.
חז"ל אמרו שראוי לכל יהודי להיות מיצר תמיד על חורבן בית המקדש וכך מובא בטור אורח חיים סימן א' : " ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו... וטוב למי שמקדים, שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה, שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין אומות העולם, והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל. ויפיל תחינתו לפני המקום, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו, כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה..."
תיקון חצות ניתן לעשותו יחיד, ללא מניין. וכך היה אבי מתיישב על הארץ והיה עושה את תיקון הכולל תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל הוא בכי וצער על החורבן ואת תיקון לאה הוא תהילים לשם בניית הבית. ובימים שאין בהם תחנון היה אומר תיקון לאה בלבד וכן בשבת רק לא היה אומר מזמור יענך ה' .
על פי תורת הקבלה תיקון חצות הוא תיקון חשוב בדרך להבאת הגאולה ודרכו של אבי היה בסוד ה'.
תיקון רחל לא אומרים בלילי שבתות, ימים שאין אומרים בהם תחנון, ליל חול המועד, ליל ראש חודש, ימי ספירת העומר, עשרת ימי תשובה
ב: נטילת ידיים ביציאה מבית הכיסא
כשהיה אבי יוצא מבית הכיסא בשבתו בחנות המכולת שלו, לא תמיד היה שוטף את ידיו עם נטלה – כלי, (בביתו היה נוטל עם נטלה תמיד)
וכך פסק בעל שמ"ש ומגן הרב שלום משאש זצ"ל: ג, אוח ל"ז ,
היוצא מבית הכסא די לו שישפוך על ידיו מים מן הברז ואין צריך כלי וג' פעמים וכן כתב הנה המנהג במארוקו שראיתי מימי חרפי שכל החכמים קטן או גדול נוטל ידו מן הברז בפעם אחת, ועוף לא צווח צפור לא צפצף וכן נהגנו גם אנחנו אחריהם .."
ג: "לשם יחוד"
לפני התפילות וכן לפני קיום המצוות כגון תפילין, קידוש היה מקפיד לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" .
ואכן כך היה מנהג יחידים מיהודי העיירות והכפרים במרוקו לומר לשם יחוד לפני כל התפילות וקיום המצוות.
לשם יחוד הם קבוצה של תפילות יהודית-קבלית שונות, הנאמרות כהקדמה לעשיית מצווה או לתפילת-חובה. בתחילת תפילות אלו מופיע הביטוי 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', ועל שם פתיחה זו קרויות תפילות אלו 'לשם יחוד'. התפילה נאמרת בעיקר על ידי החסידים והספרדים. משמעות התפילה באופן פשוט היא התעוררות וכוונה בעשיית המצווה או התפילה. לפי הקבלה משמעותה, שעל ידי עשיית המצווה או התפילה האדם גורם יחוד עליון בין הקב"ה לבין השכינה.
ד: הקשר בציצית
כשנתבקשתי לקשור ציצית קטנה בשבילו, הקפיד לציין בפניי לעשות את הקשר של: י- ה- ו- ה – עשרים ושש כריכות כמנין הוי"ה
מנהג אבי שונה ממה שמופיע בשו"ע וכן בילקוט יוסף שיש לקשור את ציצית בסדר הבא : קשר - ז - קשר - ח- קשר - יא- קשר - יג- קשר .
סה"כ חמישה קשרים וארבע חוליות של כריכות העולות למנין "הוי"ה אחד = 39 .
אולם בחלק ממנהגי צפון אפריקה קשרו כמנין הוי"ה 26 כריכות
קשר – י - קשר – ה – קשר – ו – קשר – ה – קשר.
הן בטלית קטנה והן בטלית גדולה, אולם היה מנהג אחר כפי שמופיע בשו"ע:
ונוהגים לכרוך באויר הראשון - ז' כריכות, ובשני - ט' כריכות, ובשלישי יא כריכות, וברביעי יג' כריכות שעולים כולם - מ', כמניין ה' אחד שעולים ל"ט ועם השם הם מ':
את הציצית לא היה מוציא מבגדיו וכך הובא בשמ"ש ומגן (ח"ב או"ח עד) "לא נהגנו להראות הציציות מחוץ לבגדים".
ה: לבישת ציצית קטנה
הקפיד ללבוש טלית קטן אך ציין שתלמידי חכמים הקפידו בכך ופשוטי העם לא לבשו טלית קטן, טעמים רבים כגון משום מידת חסידות (ראו עניין תפילין דר"ת), טלית נפסלת ולא מרגישים בדבר ועוד טעמים שהביא בעל אוצר המכתבים הרב יוסף משאש (ח"ג סימן אלף תשס"א) ושם ציין שרק תלמידי חכמים מפורסמים נזהרו במצווה זו.
ראה מאמרי העוסק במצוות בין אדם לחברו - דתומר ומוזכר שם עניין טלית קטן
ו: תפילין של רבינו תם
הרב משאש בספרו שמ"ש ומגן (ג, נח) כתב שלא נהגו להניח תפילין של ר"ת. אולם מר"ן כתב שלא יניח תפילין של רבינו ת"ם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות אולם הרב עובדיה יוסף בספרו ילקוט יוסף כתב שבדור הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים , אין לחוש יותר משום יוהרא. ולכן מצווה שכל אחד ואחד יחוש לדבר גדולי הפוסקים שסוברים כדעת רבינו תם .
מו"ר אבי לא הניח תפילין של רבינו תם עד לבגרותו לערך בשנת 60-65 ביקש ממני לרכוש לו תפילין של רבינו תם והיה מניחם לאחר עמידת שמונה עשרה.
ז: אמירת פרשת "קדש" - "והיה כי יביאך"
בבית הכנסת של אבי לא היו אומרים את הפרשיות הללו לאחר ההנחה, אלא לפני אמירת 'ה' מלך ה' מלך' או לפני 'ברוך שאמר', והטעם לכך משום שיש לקרא את כל ארבע הפרשיות כמה שאפשר שיהיו צמודים לעיקר התפילה ויהיו צמודות לקריאת שמע. והיו נאמרות על ידי כל הקהל ביחד וברוב עם הדרת מלך.
ח: "בכניסתו לבית הכנסת "
היה מתעטף בטלית ומניח תפילין בביתו והיה יוצא כך אל בית הכנסת, בכניסתו לבית הכנסת היה עומד קמעא, ואומר את הפסוקים הבאים:
כשאדם מתעטף בציצית ולובש תפילין ויוצא מפתח ביתו, הקב"ה שמח ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית.
ט: "פתח אליהו וקדיש "
הקפיד לומר בכל תפילה 'פתח אליהו הנביא זכור לטוב', משום שאמירתה מסוגלת לקבלת התפילה.
פתיחת אליהו הנביא הוא מאמר מתוך ספר הזוהר, המופיע בהקדמה השנייה לתיקוני הזוהר, ועוסק בעיקרו בעשר הספירות ובדרך הנהגתו של אלוהים את העולם.
י: "קדיש "
היה מקפיד על אנשים העוברים לפני אדם האומר קדיש, ולכן מנהגנו להקפיד מאוד שלא לעבור לפני אדם האומר קדיש.
בקדיש מנהגו לא היה לכרוע אף על פי שמובא בשולחן ערוך לכרוע חמש כריעות בקיש.
כשהיה אומר קדיש לא תמיד היה מקפיד שפניו יהיו לכוון המזרח- ההיכל
כשהיה אומר עושה שלום במרומיו משתחווה קמעא ופונה לצד ימין ואומר יעשה שלום עלינו ופונה לצד שמאל ואומר ועל כל עמו ישראל.
נוסח הלשון בקדיש תתקבל "קדם אבונא דבשמיא וארעא ואמרו אמן"
בקדיש על ישראל: "..יהא לנא ולהון ולכון שלמא חנא וחסדא וחיי אריכי ומזוני רויחי ורחמי מן קדם אלהא מארי שמיא וארעא ואמרו אמן "
מנהגנו לענות אמן יהא שמיה רבא מברך עד סוף דאמירן בעלמא
כשהחזן היה יהא שלמא רבא..." הקהל היה חיים ושבע וכן כשהחזן אומר וסליחה וכפרה היו עונים הקהל ורווח והצלה, וכשהחזן אומר ורווח והצלה היה הקהל עונה לנו ולכל עמו ישראל
יא: אמירת פיוטים בתוך הזמירות
דגש על אמירת פיוטים בשבת ומועדים בימי החול הציבור ממהרים לעבודתם.
מנהג לימים ראשונים היה לומר את הפיוטים במקומם הראוי הן לפני ברוך שאמר ולפני ישתבח, אמירת פיוטים אלו הייתה מוסיפה הוד וחרדת קודש .
מנהג זה כך נהגו גם רבי חיים שושנה זצ"ל , אולם זכורני כשנתיים לערך לפני מותו של רבי חיים שושנה ולאור הפסיקה של הרב עובדיה יוסף, הנהיג לעשות את הפיוטים לאחר החזרה ודומני משום ענוותנו הורה כך.
פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בענין גרמה להרבה מיוצאי מרוקו לנהוג עפ"י פסיקה זו, גם מרן רבי חיים שושנה גדולתו ועוצמתו חזר בו ונהג לאור פסיקתו של הרב עובדיה יוסף התבטלותם של חכמי מרוקו. אולם בדורנו קם מוהר"ר שלום משאש זצ"ל ועמד לנגד פסיקתו של הרב עובדיה וכך פסק "אם כל הקהל או רובו הוא מרוקאי, צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו דאז יש רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות . לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה ואלו רק דברי טפל בעלמא ואינו צריך, ולא יבוא לכווין בזה כלל" (שמ"ש ומגן ח"א סימן מא') . על משמרת זו ממשיך הרב משאש זצ"ל בכל פסקיו לשמור על מסורת אבותינו .
יש לציין שכבר גדולי עולם תמכו באמירת פיוטים במקומם לא רק בין ברוך שאמר לישתבח, אלא אפילו בתוך היוצר וכן פסק הרב עובדיה יוסף בספרו יחווה דעת (חלק בסימן מב) בענין המשנה מנהגיו "המשנה מנהג ראשונים שנהגו לומר פיוטים וקרוב"ץ הוא עובר על לא תשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ונענש עונש מיתה ח"ו ..."
יב: מס' הציציות שהיה אוחז בידיו בזמן ק"ש
היה נוהג לאחוז את כל ארבעת ציציותיו וכך מנהג היה המקובלים.
אך מובא בשמ"ש ומגן (ח"ג סי לב) שהמנהג הוא לקחת שתי ציציות בלבד הוא דעת מרן.
אולם מנהג אבי היה לאחוז את ארבעת הציציות וכך מובא בסידור תפילת החודש שבו התפלל אבי וכן כתב גם הרב יצחק חזן בספרו שו"ת יחווה דעת שטוב לקחת את כל ארבעת ציציותיו בכל שעת קריאת שמע.
יג': עמידה בעשת תפילת שמונה עשרה
כשהיה עומד לתפילת העמידה עיניו היו בתוך הסידור והיה מקפיד לא להביט בשום דבר ופעמים היה עוצם עיניו בתפילה
תפילתו הייתה עמידה כפופה ולא נע או מתנועע רק שפתיו נעות., ראה מאמרי המזכיר את הערתו לגבי תפילת עמידה שלי שהושפעה מן הישיבות.
מתוך מאמרי "זרים בבית אבא"
לשמוע אל הרינה: ברוב ישיבות ההסדר, נוסח התפילה הוא ידוע ברבים, ולקראת הימים הנוראים מתארגנים בני הקהילה הספרדית באחת מן הכיתות. תפילה אינה רק הקמת מניני סליחות ומניני ימים נוראים, תפילה היא ביטוי לתנועת נפש האדם. אינה דומה תנועתה של התפילה במכמניה הייחודים של בני קהילת ספרד לבין תפילת בני קהילת אשכנז. רק בכדי לבטא את הלך הרוח בין תנועות הנפש של התפילות, באחד מן הימים מו"ר אבי העיר לי עם מי אני נלחם בתפילה או מה כל התנועות והתזוזות. עם אילו מלאכים אני נפגש בתפילה? אנחנו נוהגים לעמוד, לא מתנועעים בתפילה. עניין פעוט אך תנועת נפש מהותית.
קישור למאמר לחצו על התמונה
יד: עמידה בזמן חזרת שליח ציבור
היה נוהג לעמוד בזמן החזרה ולא ישב כלל אף בחזרה של ר"ה ויוה"כ הקפיד בעניי.
בילקוט יוסף שמותר לשבת בחזרת השליח ציבור לאחר הקדושה ... והמחמיר לעמוד בכל תפילת החזרה תבוא עליו הברכה.
אולם מנהג מרוקו הוא שנהגו שהציבור עומד בזמן חזרת הש"צ וכך הובא גם בסידור בית עובד בו התפלל וכן כתב הרב שלום משאש = שמש ומגן ח"ד סימן כד אות ב שחובה לעמוד בחזרה ורק אם הוא אנוס מחמת חולי או זקנה רשאי לשבת וכך גם נוהגים בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א וכתב: שיש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפילה.
טו: כריעה בזמן אמירת מודים דרבנן
היה נוהג לכרוע באמירת מודים דרבנן מתחילתו ועד סופו וכך גם נהגו זקני העם בציבור, ובמר"ן שו"ע פסק שיש לכרוע רק בתיבת מודים והרמ"א הוסיף וכתב 'שאומר בכל בשחיה אחת וכך המנהג'.
טז: ברכת כוהנים
בבית הכנסת של אבי נהגו כאשר יש שני כוהנים ויותר אין השליח ציבור מקריא להם את התיבה הראשונה יברכך, והכוהנים מתחילים במילת יברכך ומשם ואילך מקריא להם החזן וכך גם פסק מרן שו"ע: "מתחילין הכהנים לומר יברכך ואחר כך מקרא אותם הש"צ מילה במילה"
יז: חזרת הש"צ בשבת ראה מנהגי הלכה שבת
יח: נפילת אפיים
היה נוהג להטות קמעא על צד שמאל.
בילקוט יוסף מובא שאין נופלים על פניהם בזמן אמירת 'מזמור לדוד' ואבינו מלכנו משום הנופל על פניו ואינו מכון ליבו כראוי כשומר המזמור עלול ח"ו להסתלק מן העולם בקיצור ימים ושנים (עפ"י הזוהר סוף פרשת במדבר) .
אולם מרן בשולחן ערוך פסק "נהגו להטות על צד שמאל " (סימן קלא סעיף א)
וכך נהג אבי וכך נוהגים חסידים ואנשי מעשה .
יט: מנהגי ספר התורה עיין בפרק נפרד, קריאת התורה וספר התורה
כ: עלינו לשבח
היה אומר אותו בנחת ובסופו היה מוסיף "ובתורתך ה' אלוהינו כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד "
עלינו לשבח – חותם כל אחת מתפילות היום, "עלינו לשבח" מתחיל באות ע' ומסתיים באות ד' וכן "על נקווה לך" מתחיל באות ע' ומסתיים באות ד' באמונה לפני מלך המלכים הקב"ה ועל כן תמצא סידורים המציינים שבשבת אין אומרים "על נקווה" כי אין מוסרים עדות בשבת.
הלשון בעלינו לשבח: ואנחנו כורעים ומשתחוים לפני מלך המלכים וכך מופיע בסידור 'בית עובד'
כא: חצי קדיש אחר עלינו לשבח
היו נוהגים בבית הכנסת לומר חצי קדיש לאחר "עלינו לשבח", טעם זה משום שבעלינו לשבח יש פסוקים ויש לומר קדיש לאחר אמירת פסוקים.ויש שנתנו טעם אחר לאלה שאיחרו והפסידו קדיש בתפילה.
כב: אמירת "ברוך הוא וברוך שמו"
מו"ר אבי היה מקפיד לענות על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל "ברוך הוא וברוך שמו " , הן ברכות של חזן כגון שופר, ספירת העומר, מגילה, מוציא, קידוש ועוד .
מרן שו"ע כתב (או"ח סימן קכ"ד )"על כל ברכה וברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וברוך שמו "
הרב עובדיה יוסף על פי פסיקתו קבע שלא עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות שמתכוונים לצאת בהן כגון : ברכת שופר , ברכת מגילה, קידוש ועוד רבים. אך הם חייבים לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שאינן מתכוונים לצאת בהם .
אולם הרב שלום משאש יצא חוצץ נגד פסיקה זו והודיע בשער בת רבים (שמ"ש ומגן חלק שני סימן לד ועוד רבים ) " ..כי ראיתי שבמרוקו היינו עונים ב"ה וב"ש על כל ברכה ששומעין, בין חייבים בה או לא . וכאן ראיתי בארץ ...שיש שאין משיבים ב"ה וב"ש אלא על ברכה שאין חייבים בה ויש שאין עונין על שום ברכה ב"ה וב"ש ... כי במרוקו לא נשמע מנהג זה בכלל וכל העם כקטן וכגדול ובכללם רבנים גדולים ועצומים , היו עונים ב"ה וב"ש על כל ברכה וברכה ללא שום חילוק ..וכן לרה"ג רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ולהרה"ג מכלוף אבוחצירא זצ"ל ועוד שכולם העידו על המנהג לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה ... גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות עד שאפילו ברכות שאין חיבים בהם או כבר יצאו ידי חובה אין עונין עליהם ב"ה וב"ש ...ונמצא שיצא שכרם בהפסדם ...וכשאני לעצמי כמו צער בנפשי כשאני רואה צבור שאינם עונים ב"ה וב"ש נראה לומר חס ןשלום כמזלזלים בכבוד השי"ת ע"י אותה דומיה השוררת מבלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ב"ה וב"ש בקול רם ולהרבות כבוד שמים ולפי קוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן ..גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות . לא כן באמירת ב"ה וב"ש נשאר קשור עם המברך ומכוין תחילה ואני מרגיש בעצמי שאם אפסיק מלענות נ"ל כאילו לא ברכתי ...ראוי והגון לנו להחזיר עטרה ליושנה למנהג ירושלים ומנהג העולם ולהזהיר לעם לענות ב"ה וב"ש ..ובזה יחזרו למנהגם הראשון לברך על כל ברכה ...על כל פנים אנו לא נזוז ממנהגינו העתיק והותיק שהוא מנהג יציב ונכון וקיים וישר
כג: אמירת "יראו עינינו " במוצאי שבת וחג ובחול המועד
היה נוהגים לומר במוצאי שבת וחג ובחול המועד.
"יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו בישועתך מלכנו באמת באמור לציון מלך אלוהיך. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד כי אין לנו מלך אלא אתה ברוך אתה ה' המולך בכבודו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו מהרה לעולם ועד ועל כל מעשיו "
מנהג עתיק אצל יהודי מרוקו לומר פסוקים אלו וכבר קודמים כגון בעלי התוספות הזכירו מנהג זה, ולא היה חשש להפסק שנחשב כגאולה אריכתא וכן מוזכר ברמב"ם ובסידורי הגאונים ויש נהגו להוסיף מזמור לדוד קודם יראו עינינו .
