ארבעת מורי ההוראה שלי/מאיר אביטן
"הדואג לימים- זורע חיטים, הדואג לשנים- נוטע עצים,
הדואג לדורות- מחנך אנשים". (יאנוש קורצ'ק)
בשבת חיי שרה (תשע"ז) בעודי שומע את בעל הקריאה מנגן "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" נזכרתי ... השבוע פטירת מורי ורבי הרב אברהם סילברט זצ"ל כט' מר חשון. ובהבלחה אחת, טולטלתי אל אותו היום בו אנוכי נער בן 16, עומד בין מאות המלווים אשר באו לספוד לרב אברהם סילברט לפני 34 שנים. לא נדרשתי לכתוב עליו לולא רצף השנים אשר הביאו את ארבעת רבותי הישירים להיות טמונים זה לזה ברצף בבית העלמין בעיר באר שבע עומד ומשתאה...ומאידך עד כמה הם נגעו בנימי נשמתי ועיצבו את זהותי החינוכית והתורנית. עד כמה כוחם של רבותינו להשפיע על עתידו של הילד- הנער, עד כמה חומר ביד היוצר נמצא אצל מחנכנו. ועדיין עומד ומשתאה האם רבני ומחנכי הדור מודעים לגודל האחריות המוטלת עליהם בעיצוב עתידם של הילדים. על הנגיעות שלהן בנער ובילד וביכולתן להרימו מעלה מעלה או חלילה להפילו מטה, זוהי זכות מיוחדת, אך גם חובה, לגדל ילדים ולהטמיע בהם את התכונות והכישורים שישפיעו על עתידם בטווח הקצר ובטווח הארוך, כך השפיעו רבותיי .
וישא אברהם את עיניו/ הרב אברהם סילברט זצ"ל 
אשא תחילה אל הדמות אשר לוותני בשלב הנערות, הרב אברהם סילברט זצ"ל. בטוחני שיש רבים וגדולים שהכירו אישית את הדרו ותורתו של הרב סילברט, ויכולים לשפוך אור רחב על דמותו המיוחדת. אבל מבקש אני לצעוד אל דמות נערצת זו מתוך משקפיו של נער רך בשנים, דמות תבניתו אשר נטעה בי את השורשים הראשונים. הרב סילברט שזור יחד עם שלושת רבותיי בתקופת היותי נער והם מעצבי זהותי וארבעתם עומדים זה ליד על שולחני וטמונים זה אל זה בבית העלמין בבאר שבע.
כנער בבית המדרש תלמיד כיתה ט', זוכר את הרב אברהם סילברט מהלך לאורכו של בית המדרש ידיו שלובות מאחור. מעטים המילים, אבל חיוך היה נסוך על פניו. זכורני יושב בבית המדרש בספסלים האחרונים ובשעת סדר הערב או הבוקר הדר כבודו נוכח ומביט הישר אל פניי וחיוך על פניו. או דורש בשלומי ואני ביראת כבוד משיב, ומאידך איש הדר עם מעט שיח אבל הרבה מעשים. הרב אברהם היה דורש בשלום כל תלמיד, כחלק מדרשותיו המעומעמות בזיכרוני, עולות הדגשים במסירות למען ארץ ישראל והשליחות למענה, ולמען התורה. הרב סילברט לא היה רק איש דברים אלא איש מעשים, בסוף שנת תשט"ו (1956), עלה הרב אברהם לארץ ישראל. הוא ורעייתו התיישבו בכפר הרא"ה, והחל ללמד בישיבת בני עקיבא שם. עלייתו ארצה הייתה בכדי להשפיע ולבנות את הארץ ולאחר מעט שנים בכפר הרא"ה עוד בטרם הולדתי, "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". הרב אברהם נקרא לדגל, למסד את ישיבת בני עקיבא בבאר שבע, אז עיר בהתהוות, עולים מצפון אפריקה משתכנים בעיר באר שבע והרב סילברט מייסד את הגרעין התורני בבאר שבע, הוא אב ויסוד וראשון למייסדי הגרעינים. הישיבה באחת משכונות הקצה של העיר, שכונה ד' – רחוב הסנהדרין, בוודאי הייתה נראית כתמוהה אך לא בעיני הרב. הישיבה שימשה כזרקור אור לקהילות השכונה והעיר וכמחוללת שינוי במקומה, מאות ורבים מתלמידי העיר חבים לו את חינוכם. הישיבה הייתה תורה נאה בכלי מפואר שבנה במו ידיו, את המפעל החינוכי בעיר באר שבע. פעולותיו החינוכיות לא הסתכמו בהבאת תלמידים מן עיירות הפיתוח שהיו בדרום הארץ, הישיבה הייתה כאבן שואבת לכל ילדי ההורים העולים מארצות המזרח וצפון אפריקה אשר רצו תורה נאה, בבחינת "הרוצה להחכים ידרים". בנוסף כראש הגרעין התורני בעיר פעל להבאת עולים מארה"ב ובכך חברו בשכונה זו ובעיר באר שבע עולים מארה"ב ליד שכנים העולים מצפון אפריקה מזרח ומערב גם יחד. עם השנים המשיך ברוח זו והיה ממייסדי אולפנת בני עקיבא בערד וישיבת ההסדר בימית.
לא פעם שימשתי כבלדר לשו"ת של אבי מול ראש הישיבה ... איני זוכר מה הייתה השאלה ומה הייתה התשובה, אבל הם עסקו בענייני הלכה או בהשגת ספר מסוים. זכור לי גם בצעירותי את אושר פניו כשניגשתי לקבל פרס ממנו על לימוד משניות ועד כמה אושרה של התורה עמוקה בו וחקוקה על זרועו...פעולות פשוטות של דמות הדר כבוד היו כחותם ראשוני בנער המסתובב בין כתלי המדרש, ראש ישיבה הקשוב ורגיש לתלמידיו ואיש חסד כאברהם אבינו.
לימים העירו לי מתפללי בית הכנסת בו אני מתפלל כיום, מדוע הולך אני בבית הכנסת כשידיי שלובות מאחור או כשאני מתפלל כך? לרגע נפעמתי מהשאלה ומההרגל הטבוע בי... ולאחר השתאות עניתי כך הלך ראש הישיבה שלי!
עם פטירתו של הרב אברהם סילברט שבת פרשת "תולדות", כ"ט בחשוון תשמ"א (1981). תלמיד כיתה י' – זוכר אני את החלל הגדול שנוצר בבית המדרש...והנה סולם מוצב ארצה, הרב אברהם סילברט עלה אך שום דמות לא הצליחה בעת ההיא להשלים את החלל שנפער.
עברו השנים וכשהגעתי לפרקי ומצאתי את שאהבה נפשי ...נערה צעירה לשנים בת יחידה עם שליחות של עלייה לארץ ישראל ולחיות בה...זכרתי אז את עוצמת דבריו של הרב סילברט באותם אלו העולים ארצה ומסירותם למען ארץ ישראל.. באותו הרגע שמתיה כחותם על ליבי.
כך באותו היום בו נפטר מן העולם, עומד אני בין מאות תלמידיו ומוקיריו, מתחת ליסודות עמודי בית המדרש שאותו יסד, מספידים אותו תלמידיו ומוקיריו, הקהל מלווה את דרכו האחרונה של הרב אברהם סילברט והוא נטמן בבית העלמין הישן בבאר שבע.
הרב חיים רפאל שושנה
בחלל השנים עם פטירת הרב סילברט זצ"ל ה
ילכתי בצמידות לחברותא של מו"ר אבי הרב חיים שושנה זצ"ל, היה בכיר חוקרי הפיוט והשירה של יהודי מרוקו ומאחרוני השולטים במכמני השפה של הבקשות, שלט ברזי הפרד"ס ובשפה העברית על כל גווניה. איש דיין וסופר סת"ם וממנו למדתי את חכמת הבקשות והכרת משוררי הקהילה העולים ממרוקו איש שאהבת ארץ ישראל הייתה כמעין המתגבר. וכבר במאמרי "ולבקש מבראשית" עמדתי על תורתו וקורות חייו של רבי ומורי. כך זכורה לי שנתו האחרונה, בה אני נדרש לסייע לו בתקיעת שופר בראש השנה, כוחותיו אפסו...ואני שואל בעניין הכוונות בתקיעה והוא בפשטות להשפיע חסד...סתם ולא פירש ...לא עברו ימים מעטים יא' תשרי תשמ"ז (1987) והרב חיים שושנה נפטר ונקבר בצמידות לרבי אברהם סילברט זצ"ל שנפטר שש שנים קודם. על תורתו והגותו ראו מאמר נפרד 'ולבקש מבראשית'.
הלומד ילד, למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש
הרב מנחם גבאי 
מבקש להמשיך ולחשוף עמכם קמעא מתקופת ימי הילדות שלי, דמות הדרה חקוקה גם היא על שולחני הרב מנחם גבאי זצ"ל , חכם מנחם שימש כראש ישיבה ודיין במרוקו ובשנת תשכ"ו (1966) עלה לארץ ישראל, התגורר בעיר באר שבע וכיהן כראש מחלקת הכשרות. הרב מנחם גבאי גר בסמיכות לישיבה וזכורני לי דמות שניהם הרב סילברט והרב חיים נפגשים. הרב מנחם גבאי הוא הרב שחינכני לתורה בשנות צעירותיי הרכות תלמיד כיתה א' – ב'. מו"ר אבי היה מקפיד שאהיה נוכח בבית מדרשו ללמוד מפיו את טעמי המקרא. וכך רבי מנחם גבאי היה עומד על דיוקה של תורה, מפרש בנחת ובסיפור מול הילדים הרכים. ובניגוד למספר דעות של רבנים באותה העת הוא התיר לילדים בני גיל 7-9 לקרא את קריאת התורה בציבור וכך בבית הכנסת "ישמח משה" בשכונה ד' בבאר שבע התקיים מניין מוקדם כל שבת בבוקר, כשחכם מנחם גבאי עומד על המשמר ואנו הצעירים עולים לתורה. זכורני איך הרב מנחם גבאי מתכופף מוציא שרפרף בשבילי כדי שאצליח להגיע לגובהה של תורה, בסוף הקריאה קיבלנו ממנו את שיחת העידוד ומאידך היה אומר לי בשבוע הזה נקפיד על "הדרגא תביר" או ה"זרקא" ועל זה הדרך.
עם השנים היה מקפיד הרב מנחם גבאי להוציא שבת בשבת דפי פרשת שבוע כשעדיין לא היה נפוץ במקומותינו דפי פרשת שבוע, כל ערב שבת שמעתי את תורתו וכך נתחברתי לעולם התורה שלו...עברו ארבע שנים וגם מורי ורבי חכם מנחם גבאי נפטר ה' בתמוז תשנ"א (1991) ונטמן במרחק של מטר וחצי מסמיכותם של שני רבותיי, הרב אברהם סילברט והרב חיים שושנה. זכורני אז בו השתאיתי מדוע לא נקבר בסמיכות? מדוע נשאר חלל בין הקברים?! אבל נפלאות ונסתרות ממני...
אבי אבי רכב ישראל ופרשיו
הרב מרדכי אביטן
בדחילו וברחימו אבקש לצעוד אל אחרון הדמויות - דמות הדרו של אבי, חכם מרדכי אביטן זצ"ל שחינכני לתורה, מצוות ומעשים. עמד על חינוכי לתורה בכל שלב מחייו, לא התעצל לקחתני כל שבת בבוקר אל בית מדרשו של חכם מנחם גבאי, או לעשות ביקורת שלו על נוכחותי בבית הכנסת של חכם מנחם גבאי, מרחק הליכה של חצי שעה מבתינו. באותו שבוע נשתהיתי מלהגיע ללמידה ומו"ר אבי הגיע אל בית המדרש, והוא שואל את חכם מנחם, בני היכן הוא? ואנוכי ביום זה הלכתי לצפות בכוחו של כדור במגרש הכדור הרגל, כשחזרתי אבי שאול שאלני איך היה? ואנוכי בתמימות "הכל בסדר" אבל אז הבנתי שהייתה ביקורת פתע ... ומאז לא נעדרתי. לימים כשלמדתי לרבנות הוא ביקש שהלימוד יהיה בבחינת "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה" ואל תתפרנס מן הרבנות ועמד ולימדני את מלאכת השחיטה אך נפשי לא עמדה בזה. ובאותה העת נדרשתי ללמוד כתיבת סת"ם, הלך קנה לי קלף ואמר תתחיל ללמוד! אלו היו שנותיי הראשונות בהן התפרנסתי ממלאכת הסת"ם. השנים עברו ומו"ר אבי נפטר בשבת קודש יד' תמוז תשס"ז (2007) 16 שנים לאחר מותו של חכם מנחם גבאי, 20 שנה לאחר פטירת ר' חיים שושנה, 26 שנה לאחר פטירת הרב אברהם סילברט. בצאת אותה השבת נגשו בניו של הרב חיים שושנה זצ"ל אליי באומרם: "יש חלל ריק בין קבר אבינו לקבר של רבי מנחם גבאי אנו רוצים שאביך ייקבר בסמיכות לאבינו, שניהם היו חברותא לתורה וכך כתב בנו של רבי חיים שושנה על מצבת אבי:
"...יום נטו צלליו ורד ערבו, צהל הרב שושנה בקרבו
נפש אהובו אשר תבוא, חבר צדיק אילי רבו..".
כך נטמן מו"ר אבי בצמידות לקברו, אותו הלילה מוצ"ש נדהמתי ...כיצד מוריי ורבותי טמונים ברצף זה ליד זה במרחק שנים בסדר הבא : הרב אברהם סילברט, הרב חיים שושנה, הרב מרדכי אביטן, הרב מנחם גבאי.
מן השמיים כוונו את ארבעת עמודי התווך שמהם התחנכתי עומדים אלו ליד אלו ממזרח וממערב, צדיקים במיתתם נקראים חיים.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.