לאדם מערכי לב – טיפול בסיבה או בסימפטום [1]/
מאיר אביטן / תשס"ח 2018
"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש
איש עוד לא ראה אותה,
אבל כולם יודעים שהיא קיימת
ולא סתם יודעים שהיא קיימת
יודעים גם מה יש בתוכה ...
ומה שהכי חשוב – זה להאזין היטב לציפור
כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו, ואנו לא שומעים .
חבל. היא רוצה לספר לנו על עצמנו
היא רוצה לספר על הרגשות שנעולות במגרות שבתוכה."
(ציפור הנפש , מיכל סנונית)
בשנה זו נקראו לדגל מחנכי ומורי רשת אמי"ת ללבן את סוגיית תפקידו של המחנך בתהליך החינוכי .
אין ספק, שהצלחה של חינוך יסודה במחנך הנפש, אולם לא מעט נפעמים אנו מהדרך בה אנו "קוראים" את תלמידנו ומשאירים אותם מאחור. נתקל אני בלא מעט תלמידים ההולכים לאיבוד, ואין אף מחנך ה"קורא" אותם, המאזין לנפש.
ציפור הנפש קוראת לנו להאזין פנימה אל המגירות הפנימיות שלנו . האם אנו כמחנכים מצליחים, לא רק לקרא את הנפש שלנו, אלא גם להביט ולהאזין למגירות של התלמידים שלנו.
סוגיא מעניינית נמצאת במסכת קידושין, הכוללת אוסף סיפורים העוסקים כולם בהתמודדויות שונות של אנשים עם הכוח הרע והבהמי שבאדם.
אחד הסיפורים היכולים לשפוך אור על דרכו של מחנך, בסוגיית הטיפול בסיבה או בסימפטום, הוא הסיפור במסכת בקידושין (פא,א) על מעשה בחכם בשם פלימו, הבז לשטן בקביעות, ומלגלג על ניסיונותיו להפיל את האדם. אולם כאשר השטן נדמה כעני, אזי נכשל פלימו בניסיון זה .
פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: גירא בעיניה דשטן (פלימו היה רגיל בכל יום לומר יוטל חץ בעיני השטן).
יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה, אידמי ליה כעניא (יום אחד נדמה לו השטן כעני וזה היה בערב יום כיפורים ).
אתא קרא אבבא, אפיקו ליה ריפתא (בא לפניו וקרא על הפתח, כמבקש נדבה והוציאו לו בני הבית פת).
אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא גואי, ואנא אבראי? (אמר העני לפלימו יום כהיום –ערב יום הכיפורים כל העולם בפנים ואני בחוץ ? כלומר ראוי שתכניסני פנימה ).
עייליה וקריבו ליה ריפתא. (הכניסוהו והביאו לפניו פת אך הושיבוהו לבדו ולא אצל השולחן עם שאר הסועדים ) .
אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא, ואנא לחודאי? (ביום כמו היום יהיו הכל אוכלים אצל השולחן ואני לבד ?).
אתיוהו אותבוהו אתכא ( הביאו והושיבו אצל השולחן עם כל הסועדים).
הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה (היה יושב וממלא עצמו שחין ואבעבועות) .
והוה קעביד ביה מילי דמאיס (ועושה מעשים מאוסים).
אמר ליה : תיב שפיר (אמר לו פלימו שב יפה !).
אמר ליה: הבו לי כסא (אמר לו השטן תנו לי כוס יין לשתות ).
יהבו ליה כסא, אכמר שדא ביה כיחו (נתנו לו כוס והוא השתעל בכבדות וירק כיחו לתוכה).
נחרו ביה (גערו בו).
שקא ומית (נפל ומת).
שמעו דהוו קאמרי: פלימו קטל גברא! פלימו קטל גברא! (יצאה השמועה שפלימו הרג אדם).
ערק וטשא נפשיה בבית הכסא (ברח פלימו והתחבא בבית הכסא מחוץ לעיר ).
אזיל בתריה נפל קמיה (הלך אחריו השטן ונפל על פניו כמת ).
כי דחזייה דהוה מצטער גלי ליה נפשיה (כשראה אותו השטן מצטער ביותר גילה עצמו לפניו , גילה לו שהוא השטן ולא עני ).
אמר ליה: מאי טעמא אמרת הכי? (אמר השטן לפלימו מפני מה אתה מקללני ואומר שיוטל חץ בעיני ?)
ואלא היכי אימא (אמר לו פלימו ואיך הייתי צריך לומר, כדי שלא תחטיאני?)
אמר ליה, לימא מר: רחמנא נגער ביה בשטן (אמר לו השטן היית
צריך לומר יגער ה' בשטן)
הסיפור מגולל וממחיש את חוסר יכולתו של פלימו לקרוא נכון את המצב , לנתחו ולהפיק ממנו ניצחון.
השטן מופיע בסיפור בפני פלימו כאדם עני – לא שטן כפי שאנו יודעים זאת. הצגתו של ה 'עני' כל כך מושלמת ומעוררת שאלות רבות על התנהגות המשפחה והחכם פלימו בהתייחסותם לעני .
ערב יום הכיפור כולם מתקדשים ומטהרים , כולם בהכנות רוחניות וגשמיות לקראת יום הכיפור., והנה עני בפתח הזועק על נפשו וקורא "אַבָּבָא" (הקריאה הזו טומנת בתוכה את הצער הפנימי והאמיתי ). אכן הוציאו לו לחם, אך זעקתו של העני ללחם, הופכת למחאה קולנית. מכאן ואילך, במשך זמן מה תימשך צעקתו, בכל פעם בטענה אחרת. וכך נמשך הדבר חמש פעמים – "קרא "אַבָּבָא" …אמר ליה…ואנא אבראי?…ואנא לחודאי?…הבו לי כסא". אין ספק שהעני היווה מטרד גדול לאנשי המשפחה המתכנסת לפני היום הגדול, ולכן הם נשמעים לכל דרישותיו, בתקווה שלא יעורר קשיים נוספים ומיותרים מבחינתם. בני הבית מוטרדים מצעקותיו ומחאותיו של העני ומנסים להפיס את דעתו בניסיון להתמודד עם מחאותיו הקולניות. הם אינם משכילים לנתח את המצב ולחדור לשורש הדברים. מחאתו וזעקתו נשארה למרות שהסימפטום שלה התחלף פעם אחר פעם. סיבת הצעקה והדרישות המתחלפות הייתה מצוקה פנימית גדולה בהרבה מכל אותן דרישות ומחאות שהעלה העני. הוא גסס והלך למות בכל רגע. בחפשו, ברגעיו האחרונים, אחר כל מה שכל-כך חסר לו במשך תקופת עוניו הקשה, מן הסתם – חום, אהבה, הערכה לאישיותו הנחבאת מתחת למעטה החולני. הוא כשלעצמו לא היה מסוגל למקד את מצוקתו ומצבו. בני המשפחה ופלימו בראשם, התרשמו בכל-פעם מהסימפטום הנראה לעין, וניסו מחדש לטפל בו באופן שטחי.
הם לא השכילו להפעיל את מוסר "ציפור הנפש" ולנסות להקשיב ולזהות מהיכן עולות הצעקות "אַבָּבָא".
ניתן לראות בבירור, שלא קיימת הקשבה של בני המשפחה ובראשם החכם פלימו . כי הרי אם עומד עני ליד פתח ביתי בערב יום הכיפור וצועק "אַבָּבָא" ואני כמענה מוציא החוצה לחם וחוזר לתוך עולם הבית , הרי הזעקה עולה מעלה , כיצד פלימו לא מכניסו לביתו ?! הייתכן ?! עוצמת ההשתאות גדלה כאשר העני שוב זועק ופלימו מכניסו לביתו, אך היכן הוא מושיבו? ליד הדלת. הוא הצליח לשמוע רק 'כולם בפנים ואני בחוץ' , הקשבה פנימית לא הייתה כאן, האם כך אדם מתנהג? מכניס את העני ומניחו ליד הדלת כשכולם מסביב לשולחן?!
"ציפור הנפש"
"הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה, והוה קעביד ביה מילי דמאיס". במשך כל זמן המגע שבין משפחת פלימו לעני, לא קראו הסובבים את המאורעות בצורה הנכונה. הם חושבים שלפניהם עומד עני חסר נימוסים, ואפילו גס. חסר מעצורים ורגישות כלפי תחושות הסובבים אותו.
נוכח מצבו של העני השטוף במוגלת פצעיו ומתייסר בדלקות המכלות את החיים מגופו, הם מזועזעים מהתנהגותו החיצונית החריגה והמבעיתה – "אמרו ליה: תיב שפיר- שב יפה ".
"יהבו ליה כסא, אכמר שדא ביה כיחו" – השתעל בכבדות וירק לתוך הכוס . התבוננות רק בהתנהגות המוחצנת. התרשמות מהסימפטומים המתחלפים. ניתוח המציאות על-סמך מראה העיניים, ובנוסף לכל זאת, מתבצעים הדברים ללא שום אספקט רגשי או מוסרי. מנת חלקו של העני איננה גילויי צער וחמלה, אלא נתינת הוראות והנחיות - "נחרו ביה- גערו ביה".
המורה פלימו והתלמיד העני
נמנעתי מלעשות בכל שלב את האנלוגיה בין התלמיד הדומה לעני והמורה פלימו בכדי לאפשר לקרוא את הסיפור השלם .
אך אם לרגע ננסה להיכנס לדמות העני, ונחליף אותו בדמות התלמיד שבכתה והוא זה שקורא אל המורה "אַבָּבָא", ואני המורה נותן לו תשובה המתאימה ל"הוציאו לו פת".
המורה בתגובה לקריאות ואיתותיו של התלמיד נוהג בו בשלל דרכים, שאינן קולעות לתביעתו האמיתית של התלמיד. הוא מגיב בזה שהוא מעביר אותו לכסא ליד תלמיד אחר, או מגיב "מחר נטפל בזה" ועוד כהנה וכהנה .... הוא לא שומע את המצוקות האמתיות אשר מעלה התלמיד . ושוב הפרעה או צעקה של תלמיד, ושוב אותו סיפור. המורה מתייחס לסימפטום ואינו רואה את הסיבות המביאות למצב , אינו מצליח להקשיב למצוקות בהם נתון התלמיד. וכך מבלי להעניק את תשומת הלב הנחוצה, מחמירות התנהגויות התלמיד ונהיות מורכבות עד אשר "יהבו ליה כסא, אכמר שדא ביה כיחו"- (השתעל בכבדות וירק לתוך הכוס) וכאן המורה כבר מאבד את הסבלנות, ורואה את החיצוניות של מעשה התלמיד ומגיב "נחרו ביה- גערו ביה", באזני מצטלצלת גערת המורה בעוצמה 10 בסולם ....
בנקודה הזו מזהיר אותנו הרב קוק מן המחנכים המסתכלים בחיצוניות
"באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות
מסיחים דעה גם הם מן האני
ומוסיפים תבן על המדורה
משקים את הצמאים בחומץ
מפטמים את המוחות
ואת הלבבות
בכל מה שהוא נחוץ חוץ מהם
והאני הולך ומשתכח
וכיוון שאין אני
אין הוא וקל וחומר שאין אתה"
(אורות הקודש ג' – קמ)
"תצא בחוץ"
"שקא ומית" – מותו של העני לא מתקשר לכאורה למה שקרה קודם. המוות בא במפתיע. פלימו שומע קולות הטוענים לאשמתו במוות. אם היה משוכנע מעל לכל ספק, שהאשמה כלל לא בו לא היה מאבד את עשתונותיו. אבל כנראה שהוא חש אשמה מסוימת, ולכן הוא בורח.
גם אנו לפעמים בורחים . הבריחה היא טעות נוספת. יש בה מימד של התנתקות שאיננה במקום. גם אם שגה בהערכת המצב לגבי מצבו של העני, מוטלת עליו כרגע מצווה גדולה וחשובה אחרת – 'מת מצווה'. גם לאחר ש'חינוכו' של פלימו נכשל והניסיון לרסן ולתת מענה לסימפטומים לא עלה יפה, מוטלת על פלימו החובה ל'התעסק' עם 'מת מצווה'. הרי מאן-דהוא צריך לעשות זאת והתפקיד מוטל עליו. היהדות דורשת להעניק למת-המצווה יחס, חום ואהבה, למרות שכבר אינו חש, מעריך, ויודע להחזיר גמול. ה'התעסקות' עם 'מת מצווה', חשובה ביותר בעיני היהדות, למרות שכבר 'מאוחר מדי' ואין להשיב לאחור את הגלגל'.
בבריחתו של פלימו לבית-הכסא השכונתי הנמצא בשולי הישוב, ונפילתו על הקרקע – יש סימבוליות רבה. זהו לא רק מקומו הפיזי, אלא כך, בעיני המספר, פלימו צריך להרגיש.
סוף הסיפור מחזיר אותנו אל הנקודה שממנו הוא התחיל: תחושת הביטחון המוחלטת חייבת לפנות מקומה לידיעה שההתמודדות היא כורח המציאות וחובת השעה. אך באותה מידה גם נדרשת ההכרה בעוצמת הכוחות שאותם עלינו לטרפד ולהטות לאפיקים הנכונים. ולא פחות חשוב – הידיעה שללא רחמי שמים ושפע של ברכה עליונה, לא תהיה בידינו היכולת להתמודד בהצלחה.
סיפור זה יכול לשמש רקע חשוב לאחת מנקודות היסוד המשמעותיות ביותר בתחום החינוך. לאורך שלביו השונים של הסיפור נפרשת נטייתם של המחנכים להתרשם יותר מדי מהסימפטום ופחות מדי מהסיבה. יותר מדי מהמוחצן והנגלה לעין, ופחות מדי מהנסתר והנחבא. יותר מדי מהטענות והמלל המתחלף חדשות לבקרים ופחות מדי מקול הזעקה הפנימית שבמסתרים ובמחשכים.
סיפור זה מגלה את דבקותם היתירה של המחנכים בכללי הטקס המקובלים, "שב יפה" ואת קשייהם בזיהוי עוצמת הייסורים וגודל הריקבון האוכל את תהומות הנפש מבפנים.
ספור זה זועק כנגד הניסיונות החוזרים ונשנים "להעמיד בשורה" ולהחזיר למוטב את אלו שבשלב זה כלל לא מסוגלים: זועק כנגד ציפייתנו שהחניך " יחניק את השיעול ויבלע את הליחה המוגלתית", במקום שנראה בכך ניסיון לנצל את יכולתו ולהקיא את הרעל מתוכו: זועק כנגד הרצון לחנך 'אותך' שתהיה 'כמוני', במקום לחנך אותך לנצל את הכלים ולהתמודד עם "הליחה" כמחנך המזהה את המצוקות.
ספור זה מספר את סיפורם של כל אלו שהיו צריכים, בשלב מתקדם של קריסתם, להרבה חום, אהבה, אוזן שומעת ויד מחבקת. ובמקום זאת זכו לפנים זועפות, מרחיקות, סולדות ושוללות.
ספור זה מנסה להעביר את המסר החשוב מכל: אנו רק כלי להעביר בו שפע אלוקי. אל לנו להרגיש בטוחים כל-כך בעמדתנו, בתחושותינו. ההתמודדות בחינוך קשה וגדולה הרבה מעבר להשגתנו ויכולתנו.
מבט זה מעורר בי את הסיפור שקראתי לאחרונה בספר "לב השמים" על הרב שלמה קרליבך :
" אני רוצה לספר לכם : העבודה הראשונה שקיבלתי הייתה כמורה מחליף ...יום אחד הגעתי לבית הספר והמנהל אומר לי : 'יש לי מורה שצריך לעבור ניתוח להוצאת שקדים ואנחנו צריכים מורה מחליף לשבועיים.' נפגשתי עם המורה, והוא אמר לי : 'אספר לך קצת על הילדים. אני מצטער להגיד לך את זה, אבל הכתה הזאת היא הגרועה בבית הספר.'...והמורה היה מונה שבחם : 'משה – ילד בלתי אפשר, חצקל – מגעיל, יחיאל – חבל שנולד ...לא הייתה לו אף מילה טובה להגיד על הילדים האלה! מה הפלא שהם רעים ... למחרת נכנסתי לכתה , נהניתי מהכיתה הזאת כפי שלא נהניתי מעולם . ראשית, הילדים האלה לא היו טיפשים בכלל. למדנו את המשנה בפרק 'המפקיד' , מישהו שגנב משני אנשים ולא זוכר ממי ...אז למחרת אני מגיע לבית הספר ואני אומר לילדים : 'תשמעו לא אכפת לי מה עשיתם עד היום , אני רוצה שנלמד יחד כמו משוגעים . וכדי להבין טוב את המקרה בואו ונעשה הצגה: אחד מכם יהיה הגנב .....למדנו שניים שלושה דפי גמרא ....לפני שהתחלתי , המורה הזהיר אותי במיוחד מפני ילד אחד . הוא אמר לי : בשורה האחרונה יושב ילד בשם מוישה. הוא הגרוע מכולם. הוא גם מפריע ויש לו השפעה שלילית על הכיתה . הוא לא מקשיב לשיעור בכלל . הוא מוכשר מאוד בציור ורק מצייר כל הזמן . הבעיה היא שהוא מצייר ציורים גסים ומוכר אותם לילדים בשירותים ...ההנהלה לא יכולה לזרוק אותו, כי אבא שלו הוא התורם הראשי של ביה"ס ... אף אחד לא חזר לכיתה אחרי ההפסקה , הם היו בשירותים הבנתי שהיום הוא 'יום תערוכה' ויש שם מכירות ...הפתעתי את הילדים נכנסתי ישר לשירותים שלהם , הקירות היו מכוסים בציורים של מוישה...כשהילדים ראו אותי נכנס הם הסתלקו. רק מוישה עמד שם מת מפחד הוא ממש רעד ....נגשתי אליו וחיבקתי אותו בלי לומר מילה . זה היה מדהים , הרגשתי כמה הוא היה זקוק לחיבוק הזה , היה ברור לי שגם ההורים שלו לא מתייחסים אליו כמו שצריך ...התבוננתי בציורים , כישרון לא יאומן אמרתי לו 'אתה יודע מוישה יום אחד תהיה ממש אמן גדול...אחר כך הוספתי : אבל כאן בבית הספר זה לא המקום למכור את הציורים האלו ...אני רוצה שאתה תלמד אתי, אבל ממש טוב .
חזרנו לכתה , ומוישה תפס שוב את מקומו בשורה האחרונה , אני בטוח שאלפיים שנה הוא לא הצביע . ופתאום הוא מצביע ! שאלתי אותו : 'מוישה, מה קורה? הוא אמר : 'אני יושב רחוק מדי . אני יכול לשבת קרוב יותר אליך ? מתוק מדבש ..אמרתי לו : "מוישה קח לך כיסא ושב על ידי , ליד השולחן שלי" .
אני רוצה להגיד לכם : תוך שלושה ימים הוא היה הכי טוב בכתה ....המורה הקבוע, 'איש השקדים' חזר. אמרתי לילדים : בבקשה תתקשרו אלי מחר . אני רוצה לדעת מה קורה איתכם. היה לנו כל כך עצוב להיפרד . הרגשתי שאני משאיר אותם שוב לזאבים ...למחרת הילדים התקשרו אלי, והם אמרו לי שהדבר הראשון שהמורה עשה הוא שהוא אמר למוישה לחזור למקומו , בשורה האחרונה . מוישה כל כך קיווה שיאפשרו לו להמשיך לשבת במקומו המיוחד , ליד שולחנו של המורה ...אבל המורה אמר 'זה מפריע לי'.....
בכדי להצליח עלינו לומר – "רחמנא נגער ביה בשטן".