ללמדו תורה, ללמדו אומנות, ולהשיטו במים/
מאיר אביטן/ תשע"ג -2013
שלושת עמודי התווך ביציאה לחופש הגדול[1]
קריאת המאמר במוסף לשבת - עיתון מקור ראשון
המתח בין חובת האב בלימוד תורה לבנו לחובת המדינה .
שאו זמרה ושבח, יחד רנו התלמידים במקהלה "חופש בא", אולם אנו ההורים נפשנו בדאגה, ברתת וברעד עומדים בפני תקופה זו. העת שבה התלמידים יוצאים לחופשה מעוררת הד ציבורי, ומה יעשו הילדים בחופש? שוב יצפו במסכים?! איך יבלו את רוב שעות היום? ואנו סבר פנים דאגה, כי התלמידים בחופשה וכעת הם באחריותנו, בניגוד להרגל בו רגל על לשוננו, באחריות בית הספר.
גישה זו נובעת מתוך התפיסה שהאחריות החינוכית מוטלת על המדינה. כבר בשנת 1949 נחקק חוק לימוד חובה, הקובע שלמדינה יש חובה לספק לכל תלמיד חינוך חינם. החוק גם מחייב את ההורים לשלוח את ילדיהם למוסד חינוכי מוכר. מודל שליחת תלמידים למוסד חינוכי מופיע אלפי שנים קודם, וכך כתוב בגמרא במקרה של "זכור אותו האיש לטוב - יהושע בן גמלא":
דאמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. (בבא בתרא דף כא עמוד א)
תקנתו של יהושע בן גמלא מחדדת את החובה ציבורית להקמת בתי ספר ואת החובה ללמד בהם תורה, וכן קובעת את הגיל שבו נכנס הילד לבית הספר. תקנתו החשובה בענייני חינוך מקבלת מיסוד משמעותי בקהילה בימי הביניים, ולכן נחשב יהושע בן גמלא למייסד בתי הספר בתקופת המשנה, שר החינוך דאז...
חובת החינוך אינה חידוש של תקופת המשנה, וכבר התורה עוסקת בחובת האב בחינוך הבן, כמו בפסוק "ולִמדתם אתם את בניכם לדבר בם..." (דברים י"א י"ט), וישנם עוד מקורות רבים בדבר מחויבותו האישית והפרטית של האב לחנך בעצמו את בנו.
מסכמת הגמרא במסכת קידושין דף כט עמוד א':
האב חייב בבנו - למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אישה, וללמדו אוּמנות. ויש אומרים: אף להשיטו במים. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אוּמנות - מלמדו ליסטות. ליסטות, סלקא דעתך?! (עולה על דעתך?!) אלא, כאילו מלמדו ליסטות.
סוגיה זו חושפת את מחויבות ההורה בתהליך החינוכי, לעומת הסוגיה הקודמת העוסקת במחויבות החברה והמדינה להקים בתי ספר.
במשך השנים, מערכת החינוך במדינת ישראל נתפשה כאחראית על החינוך, וההורים נטו להסיר מעליהם את האחריות לחינוך הילדים. עבור הורים רבים, יש לדאוג לילד בבוקר לארוחה ולקבל את הילד לעת הערביים, ויש אף שהגדילו ושלחו את הילדים לפנימייה, ובכך התנערו מאחריותם למשך שבועות רבים. חלק גדול מהמרכיבים ברשימת החובות על האב שהביאה הגמרא נמצא כיום בידי מערכת החינוך: המערכת מקנה השכלה, מחנכת לערכים ומכשירה למקצוע. מצב זה יוצר הרגשה שהאחריות על החינוך עוברת לידי מערכת החינוך ויוצאת מידי ההורים.
והנה באה עת חופשת התלמידים והיא ניצבה ומחדדת לנו את המתח העומד בין מחויבות האב וההורים בחינוך ובלימוד הידע וההשכלה לבין מחויבות הציבור והמדינה.
תקופת החופש מספקת לנו כהורים הזדמנות עילאית לשחרר קמעא במחשבתנו את בית הספר כגורם מחנך ולהחזיר לנו ההורים את האחריות לחינוך וללימוד תורה, כי שם ציוה ה' את הברכה. כבר חז"ל בגמרא בקידושין הורו לנו את הדרך שבה נלך, ואנו רק צריכים לקחת זמן זה כ"חותם על זרועך". בכדי להתמודד נכון עם תקופה זו נעיין שוב בדברי התנאים המוסרים לנו את אבני הדרך העיקריים בחינוך. "תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו, לפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים".
ללמדו תורה
אני סבור שרוב הורים המקדישים זמן ללימוד תורה עם בנם, עושים זאת מפאת בקשתו של המורה או מתוך הצורך ללמוד לקראת מבחנים וכיוצא בזה, אולם מתי באה ההזדמנות ללמד מתוך בחירה ולא מתוך כפיה או מבחן? לעניות דעתי החופש הגדול הוא הזדמנות משמעותית לפעולה זו, כפי שחז"ל מציגים אותה.
מהמסקנה העולה בגמרא שם, שמחויבות האב כלפי בנו היא רק בלימוד המקרא, עולה תהייה נוספת. כל כך מעט מוטל על האב, כאשר ים התלמוד וההלכה פרוש בפני הילד, ובכך יסתפק החינוך בלימוד החומש בלבד?!
כמענה לתהייה זו אין לנו אלא לומר שהדגש אינו בהיקף אלא באיכות הלמידה, וודאי שהורים שיצליחו להעמיק בכמות הרי חן וכבוד יעטרם. זמן למידה של הורה וילד, כאשר הלמידה אינה למידה לקראת בחינה, אלא למידה מתוך בחירה הן של הילד והן של האב, היא למידה ששווה זהב. הבחירה היא הן בזמן (גם בשעות הקטנות של הלילה) והן בתכנים, והיא זמן שההורים יכולים להקדיש בהתאם לעיסוקם: החל מעשר דקות בלבד ועד זמן רחב יותר, ובלבד שתתקיים למידה יומית או מספר פעמים בשבוע בין אב ואם לבן ולבת. אין צורך להיות בקיאים בסוגיה תלמודית, אפשר ללמוד יחד חומש, אפשר ללמוד יחד פרקי אבות ועוד. בעת הזו טכסו עצה למצוא את שביל הזהב ללמידה משותפת וחווייתית, אל תיגשו אל הילדים מתוך כפייה, נסו להגיע אליהם בדרכים שונות למציאת זמן איכותי שבו תעסקו יחד בתורה. אם פתחתם פתח זה בחופשה, דרכיה דרכי נועם והמחזיק בה בין שרידים נשרד.
פנים אחרות ל"ללמדו תורה"
כפי שראינו, הגמרא סוברת שיש להסתפק בלימוד מקרא ולא בלימוד כל הש"ס כולו! אולי בכך הגמרא באה גם להשמיע לנו משהו פנימי יותר, משמעותי יותר, הנוגע במערכת היחסים בין אב לבנו ובין הורים לילדים. אנו ההורים, עלינו לפעול דרך הלימוד התמידי בתורה כדי להגיע לפינות החבויות והנסתרות של הילדים, למצוא לפעמים את הדרך שבה אפשר להוריד את השריון מן הילדים, ומוטב שלנו יספרו ולא נשמע זאת מאחרים. המפגש הקבוע יוכל להגיע למקום עמוק במערכת יחסים מיוחדת וייחודית זו של אב ואם, בן ובת. זו מערכת יחסים מרתקת ומאתגרת, וכשתבנה נכון תוכל להחזיק מעמד שנים רבות, כי לב חכם לימינו.
אין לי אלא להביא בפניכם את דרכו החינוכית של מורי ורבי, אבי עליו השלום. כאשר הגיעה תקופת החופש ידעתי שאצטרך להקדיש יותר ללימוד עם אבי והוא על משמרתו עמד, החל עוד ילד ונער אנוכי בכיתה ב' הקורא קטע אחד בתורה מדי שבת, הרי בחופשת הקיץ נדרשתי לקרוא בתורה ארבעה או חמישה קטעים בתורה. כך בכל יום, בחזרתו ממכולתו הצנועה להפסקת צהרים לאכילה ולמנוחה, היה אבי מקדיש לי חמש-עשרה דקות והיה בוחן את ידיעותיי, מתקן ומוסיף. כחלק מן התהליך היה דואג לקיים הלכה למעשה ולא רק מסתפק רק בידיעה, ולכן היה עלי לקרוא בתורה בציבור את מה שהכנתי. כך בכל שבת בבוקר היה שם את פעמיו עמי לבית הכנסת, הרחוק כמרחק חצי שעה מן הבית, לתפילה שהתחילה בשעה שש בבוקר, בכדי שאוכל לקרוא בבוקר בתורה. האחריות על הלמידה בחופש לא נעצרה בזה. הוא גם רצה לוודא שאכן אני נוכח בשיעורי חזרה לקריאה בתורה שהתקיימו בקיץ, מעבר למה שקיבלתי ממנו. הימים הם ימי חופשת הקיץ של כיתה ג', חברי לשיעור משיאני ללכת לראות משחק כדורגל בסמוך למקום השיעור, ואנוכי והוא יחדיו הולכים בלב שלם למשחק. אך אבוי לי! ביום זה החליט אבי לעשות ביקורת נוכחות משלו, מרחק הליכה של שלושת רבעי השעה ברגל ממקום חנותו שבו פרנס את המשפחה. זאת הייתה הפעם האחרונה שנעדרתי משיעור בחומש.
אף להשיטו במים
רש"י אומר על הגמרא בקידושין: "אף להשיטו בנהר – שמא יפרוש בספינה ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט". חז"ל עומדים בכך על הצורך בהקניית כלים לילדים, כלים שבהם יוכלו להשתמש בשעת סכנה. לימוד שחיה הוא משימה חשובה מאוד, כאשר בתקופת המשנה והתלמוד המעבר בדרך היה מרכיב חשוב מהחיים, כולל המעבר בימים ובנהרות. אז היה חיוני מאוד לימוד השחייה, אולם יתכן כי דיבר הכתוב בהווה, על הצורך ללמד את הבן כיצד עליו לנהוג כאשר הוא חלילה נתקל בסכנה. יש זמנים שהסכנות האורבות לילדים הן אחרות ועל האב ללמד את הבן להתמודד איתן, בהתאם לסכנות הניצבות מול הדור. חופשת הקיץ טומנת בחובה סכנות רבות, והיציאה מן השגרה וההרגלים הקבועים מעמידה את הילדים בפני סכנות. זה הזמן שבו ההורים יכולים להקנות כישורים, אשר לדעת ההורים חסרים לילד או רצוי שידע אותם. תקופת החופש היא הזמן האידיאלי להקניית הכלים לילדים.
פנים אחרות ל "אף להשיטו במים"
מדוע מצווה הברייתא את האב להשיא אישה לבנו, ללמדו אומנות, להשיטו בנהר? הרי התורה יכלה לחייב את הבן עצמו, והאב יהיה פטור. מה הברייתא רוצה ללמדנו כשהיא מונה את חובותיו של האב לבנו גם בזמן שהוא גדול ויכול למעשה לדאוג בעצמו לפעולות אלו?
נראה כי הגמרא רוצה ללמדנו משהו עמוק יותר, משמעותי יותר, וכבר נגענו בו בהסבר הרעיון "ללמדו תורה", וזוהי מערכת היחסים בין הורים לילדים. השיח המתנהל בין אב לבנו בזמן לימוד תורה אינו דומה לשיח בזמן שבו האב מלמד את בנו שחייה, או בעת הקניית כישורים אחרים, או בצעידה משותפת במסלול טיול. השיח שינהלו הורים וילדים במסגרת חיצונית וחווייתית יתרום רבות לבניית מערכת מיוחדת וייחודית זו של אב ובן, של הורים וילדים, מערכת יחסים מרתקת ומאתגרת המשוחררת ומאפשרת שיח אמיתי. תקופת החופש משוחררת מכל מיני לחצים הנובעים ממערכת הלימודים, ומאפשרת התמסרות של ההורה לילד, ללוותו בצמתים של לימוד שחיה, רכיבה על אופנים ואף בחוג משותף. בטוחני שאותם אלו אשר יתמידו בפיתוח הקשרים יגלו את העומק הייחודי שיש בילדם, הורים יהיו קשובים יותר לרחשי ליבם של הילדים ויהיו רגישים יותר למה שעובר על הבן או על הבת. קשרים מסוג זה יפתחו מערכת יחסים של דיבור, הקשבה ואמון הדדי, אשר יכולה להוליד בבוא העת התמודדות בריאה גם בעת משברים, כי לב שמח יטיב פנים.
"ללמדו אומנות"
רבי יהודה ראה את לימוד האומנות כחובה מהמעלה הראשונה, ואמר שאב שאינו מלמד את בנו אומנות, יש סיכוי רב שבנו ילסטם את הבריות. כך באה חובת האב ללמד את בנו תורה יחד עם החובה ללמד את בנו אומנות ומקצוע. אמנם רוב בני האדם בגיל הבגרות רוכשים מקצוע ועובדים בו לפרנסתם ולפרנסת בני ביתם, אך עדיין יש בתים שבהם כבר הילדים שותפים בהכנסות משפחה, על חשבון לימודיהם. לעומת זאת, יש עבודה שכדאי לחנך אליה בחופשת הקיץ. אם במהלך השנה התלמיד עסוק במבחנים ובלמידה ואינו מוצא זמן כדי לעסוק בהכנסות למשק הבית, חופשת הקיץ מאפשרת לו זמן למצוא עבודות שיאפשרו לו להרוויח בעצמו את דמי הכיס ואף לסייע בבית, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. לעניות דעתי חובת ההורים לעודד את הילדים למצוא מקומות לעבודה בחופש. מעבר להכנסה הכספית שיש לילד, נלמדים בעבודה ערכים רבים, והילדים לומדים להעריך את ההוצאות של ההורים עבורם, להקפיד על הכסף הניתן מן ההורים ונמדד בצורה שקולה. באמתחתי אף הצעה לבעלי עניין הנמצאים בקהילה, כאשר אין בנמצא מקומות עבודה לבני הנוער: להחליף משימות בין משפחות, ילד אחד ישמור על ילדי השכנים וכן להפך, ומשם תהיה משכורתם שלמה.
פנים אחרות ל"ללמדו אומנות"
גם כאן אפשר לשאול את השאלה ששאלנו לעיל, מדוע מצווה הברייתא את האב ללמדו אומנות? הרי התורה יכלה לחייב את הבן עצמו, והאב יהיה פטור. נראה שגם כאן יש ערך בלימוד זהיר הנוגע בממון ואין דרך בטוחה יותר מאשר לקבל את ההדרכה מההורים. זאת הזדמנות לפתח את הערך והחשיבות שיש בעבודה וביצירה, מעבר לצורך להתפרנס על מנת לחיות ולקיים משפחה. אפשר להרחיב ולהציף שאלות הלכתיות, מוסריות ואתיות שאנשי עבודה ועסקים מתמודדים איתן: יושר, אונאה, טובות הנאה, זכויות יוצרים, ריבית, ועוד. מכאן ניתן להדגיש שגם העוסק במלאכה חייב עדיין להיות מחובר לתורת ה', הן במקום עבודתו והן בסיום מלאכתו, בהקדשת זמן ללימוד תורה. רק אב ואם המחוברים עם הילדים בקשרים כאלו יובילו לשילוב, כפי שאמרו חז"ל "יפה תורה עם דרך ארץ".
ושוב מעשה באבי, שמעו ותחי נפשכם, וכך היו מעשיו עמי בתקופה שבה הייתי בחופשה. נדרשתי לסייע בעבודה הן כילד בכיתה ב' והן כנער בכיתה י"ב. בכל תקופות החופש הייתי מסייע לאבי במכולת, ובדרך זו גם למדתי חשבון בצורה מהירה וגם למדתי איך אבי מתנהג עם הקונים: אם שילמו בטעות דאג להחזיר, הקפיד על המאזנים שיהיה בהן משקל צדק, עשה מעשי חסד עם אותם אלו שלא היה באמתחתם כסף, וכאשר לא היו לקוחות בחנות מיד היה פונה ללימוד תורה ועוסק בזוהר או בגמרא. ספריו תמיד היו פתוחים, בין לקוח ללימוד תורה, כפי שהיה שגור בפיו "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", כל רגע פנוי בין לקוחותיו הקדיש ללימוד תורה.
אין ספק שעבודה משותפת של הורים עם הילדים בתקופת החופש תשמש אבן בוחן לקשרים בעתיד ונסו הצללים כאב את בן ירצה, כי שם ציוה ה' את הברכה, ויתקיים בו הכתוב "להשיאו אישה".